יום שבת, 23 בנובמבר 2013

וישב - תסמונת הש"ג או אחריות המפקד?

כ כסליו התשע"ד
23/11/2013
בסוף פרשת וישב אנו נתקלים בסיפורו של יוסף בבור ובפתרון החלום שפותר לשני השרים של המלך - שר המשקים ושר האופים.
הבה נראה את לשון הפסוקים:
"וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְהָאֹפֶה לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם:
וַיִּקְצֹף פַּרְעֹה עַל שְׁנֵי סָרִיסָיו עַל שַׂר הַמַּשְׁקִים וְעַל שַׂר הָאוֹפִים:"
נשים לב שבתחילה הכתוב מדבר על משקה ועל האופה ואאילו בהמשך מדובר על שר המשקים ועל שר האופים, מה פשר השינוי?
רבינו האברבנאל עמד על כך:
"השאלה הד/ באומרו חטאו משקה מלך מצרים והאופה לאדוניהם למלך מצרים ואח"כ אמר ויקצוף פרעה על שני סריסיו על שר המשקים ועל שר האופים כי למה לא קראם בראשונה סריסים ולא שר המשקים ולא שר האופים כשספר חטאם לענין הקצף קראם  סריסים ושרים"

ועונה:
"...ולכן חשבתי שיהיו בבית פרעה ...שהמלך עושה אחד משרין שר המשקים ואחד שר האופים וכל אחד מהם הוא ממונה על אותו אמנות...בשאר ימות השנה לא יעבדו אותו השרים בידיהם אבל יש להם אנשים שיעבדו במקומם".
דהיינו מדובר במערכת היררכית - משרד המשקים ובראשו שר ומשרד האופים ובראשו שר ובכל משרד כזה מספר בעלי מלאכה שהם משרתים ביומיום את המלך ואחד מהם הוא זה שחטא - במשקים נמצא זבוב בכוס ובאופים נמצא צרור - תולעת בכיכר הלחם (שיטת המדרש ורש"י בעקבותיו, אומנם החזקוני מפרש שפשעו פשיעה כלכלית חמורה שעירבו מים ביין ועירבו סוגי קמח אך זה נושא למאמר אחר). אבל המלך לא רצה להעניש את הש"ג אלא לקח את השר הממונה ואותו העניש כי הוא היה צריך לקבוע נהלים ותהליכים שיימנעו תקלות כאלו.
אם כך שאלת השאלה למה בכל זאת לאחר שלושה ימים שר המשקים שוחרר ואילו שר האופים נתלה?
והתשובה היא שזבוב בכוס מופיע ברגע האחרון ולא בהכרח ניתן להישמר ממנו ולכן על זה מגיע נזיפה מינהלתית ותו לא ואילו על תולעת באוכל שיכולה להופיע בכל שלב החל מאחסון הקמח וניפויו וכלה באכסון כיכרות הלחם כאן כבר לתהליכים ושיטות עבודה לבקרה ולשליטה יש מקום משמעותי ולכן מי שפשע בכך יודח מתפקידו כמנהל הפעילות. מכאן יש לקח גדול לכל ועדות החקירה למיניהם ואנשי הביקורת שלעיתים קרובות נתפסים לדברים שוליים שאוליי לא מתנהלים בהתאם לספר אבל לא אלו באמת הבעיות האמיתיות של הארגון ובכל זאת עורפים וצולבים את מי שטעה בהם העיקר שהתהליכים יהיו בסדר.
ונשאלת השאלה איך יוסף הבים מהחלום שדווקא שר האופים ימות? החלום מדבר על זה ששר האופים מחזיק סלים על ראשו ובסל העליון מאכלי פרעה והעוף מנקר במאכלים אלו.
יש מספר תשובות בדבר והעיקרים שבהם היא שעצם העובדה ששם את המאכל בסל העליון מראה על פשיעותו, ואילו האברבנאל מפרש שראה את העופות מנקרים וידוע שזה מה שקורא לגופה שתלויה מספר ימים.


יום ראשון, 14 באפריל 2013

מחירות לעצמאות בין פסח ליום העצמאות


מחירות לעצמאות – בין פסח ליום העצמאות

24/04/12
ב באייר התשע"ב
בתוספת נופך ה באייר התשע"ג
מחירות לעצמאות – בין פסח ליום העצמאות

בימים אלו אנו עומדים בין חג החירות – פסח ליום העצמאות וברצוני להציג קשר עמוק שחל בין שני מועדים אלו.
נתחיל את סקירתנו במאמר של בעל השפת אמת בדרשת חנוכה תרמ"א "ג' הרגלים המפורשים בתורה...וכנגדם יש ג' רגלים מתורה שבע"פ והם מקבלים כדמיון אור הלבנה מאור השמש...חנוכה הוא הארה מחג הסוכות, פורים הארה מחג השבועות ומפסח מקווים אנו להיות כמו שכתוב וכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".
קשר נוסף כידוע בסדר קביעת החגים במהלך השנה יש רמז בסדר א"ת ב"ש של ימי הפסח. ביום א' של פסח תמיד יחול תשעה באב, ביום ב תמיד יחול שבועות, ביום ג ראש השנה, ד קריאת התורה (שמחת תורה בארץ ישראל), ה צום יום הכיפורים ולשביעי של פסח לא היה חבר עד שבדורנו נקבע יום העצמאות שחל תמיד שבשביעי של פסח (כמובן בתאריכו המקורי ה' באייר).
קשר מתמטי מעניין קשור לכמויות. כידוע ביציאת מצרים היו 60 ריבוא גברים, בהקמת המדינה היו 60 ריבוא יהודים כולל כולם, ובמלחמת ששת הימים היו 60 ריבוא גברים. המספר שש מייצג את השלמות של רוחות השמים – ארבעה צדדים, מעלה ומטה....
בחו"ל נהגו בשמיני של פסח להפטיר בישיעיה פרק י שמדברת ממפלת סנחריב ומהגאולה העתידה. כשהוקבע יום העצמאות הנהיגה הרבנות הראשית לומר הפטרה זו ביום העצמאות וההפטרה מתחילה" עוד היום בנוב לעמוד ינופף ידו הר בת ציון גבעת ירושלים" ומכאן סמך ורמז לנפנופי המנגל ביום העצמאות.
בימים אלו של ספירת העומר נוהגים מקצת מינהגי אבילות. וראוי לזכור שבמקורם ימים אלו היו ימים של שמחה ושל התחדשות, ימים שבין פסח לשבועות היו ימי התנובה החקלאית, שדות שופעים ותבואה נאספת. כשישים שנה לאחר חורבן בית שני בתקופת מרד בר כוכבא  עקב מות תלמידי רבי עקיבא בתקופת מרד בר כוכבא (וראוי להזכיר שרבים מהם היו לוחמים במרד) הוקבעו ימי אבלות אלו. חשוב לזכור שבאותה תקופה היו כשישה מיליון יהודים בארץ ישראל ולאחר המרד ותוצאותיו הקשות הושמד חצי מהעם היהודי. מינהגי האבלות הוחמרו עקב הפרעות שנערכו ביהודים במסעי הצלב (בתקופה זו מתחיל האביב ואין זמן טוב מכך לצאת ולהילחם במוסלמים ועל הדרך לחסל קצת יהודים חסרי הגנה) ובעיקר בראשון שבהם (איזור 1096) עם חורבנן של קהילות שו"ם (שפירא, מגנצא וורמייזא). והינה בדורנו בעצם ימים אלו נקבע יום מיוחד של חג עצמאות שנקבע ביום של ספירת העומר שמידתו תפארת. בפירקי אבות אומר רבי יהודה הנשיא" איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם". האמירה הזו יש בה מעבר למסר הפרטי גם מסר כללי למדינה כולה שהיא צריכה להתנהג בצורה שתמצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם.
ומכיוון שאנו עוסקים בבלוג ניהול נביא שני סיפורונים על מנהיגותו של בן גוריון בתקופת המדינה שבדרך.
בסוף 46 ותחילת 47 כל היישוב היהודי היה עסוק בלחימה בבריטים ובבקשת העצמאות (תנועת המרי – השת"פ בין המחתרות וכד'). הערבים נתפסו כאויב אבל ברמת "כנופיות". ב"ג קלט שהולך להיות כאן משהו אחר ולכן ביצע לימוד יסודי של מצב הביטחון, המענה האפשרי למלחמה בצבאות ערב ועוד ומזה הוריד הנחיות לדרג "המפקדה העליונה" שרובם כלל לא הסכימו עם הכיוון של להתכונן להקמת צבא סדיר וללחימה סדירה. נושא זה חשוב מאוד כי לעיתים קרובות מדי המומחים מפסידים את השינויים הגדולים והמהותיים. אין הכוונה רק לאמירתו של הנרי פורד "אם נשאל אנשים מה הם רוצים יענו סוסים טובים יותר" אלא על רמה גבוהה יותר של חוסר הבנה. למשל לא סתם תחום המטוסים המאויישים נדחף בעיקרו רק ע"י מומחים לדבר ובסופו של יום הכלים הכי מתקדמים שיש היום עדיין נחותים למול כלים מאויישים אפילו בביצועים שלהם וזאת למרות כל יכולות הטילים וכד'. הסיבה לכך פשוטה בשום ח"א שבראשו עומד טייס לא יכולה להתפתח תפיסה שמייתרת את הצורך הטייסים....
הלקח השני נוגע לימים שלפני הכרזת המדינה. כידוע היה לחץ אמריקני לא להכריז, אנשי משרד החוץ דאז המליצו לא להכריז...בהצבעות הראשונות היה רוב בקרב אלה שלא רצו להכריז אבל ב"ג התעקש. אני מניח שבימים שבין ההחלטה להכרזה היו כמה אנשים ממשרד החוץ שאמרו "הוא לא רואה את התמונה הגדולה", הוא לא מבין כלום, אין לו ראייה מערכתית, הוא לא שוקל את כל ההשלכות  ועוד כאלו אמירות שבסופו של דבר לא רלבנטיות. לעיתים מנהיג צריך לדעת לחתוך גם בלי שלמד כל פרט ופרט כי הפרטים מסיטים ומאפילים על התמונה הנכונה של השינוי. וכאן כמובן החיבור ללפני 3000 שנה ליציאת מצרים שגם מול משה אמרו רבים: למה אתה מדבר עם פרעה הרי הוא רק מעביד אותנו קשה יותר ומשה לא ויתר כפי שב"ג לא ויתר...

יום ראשון, 24 במרץ 2013

יום שבת, 22 בדצמבר 2012

מתן משוב



יח טבת התשע"ב
ויגש ומתן משוב

הפרשה מתחילה בגשת יהודה בחוזקה אל המשנה למלך ועוברת בהתגלות יוסף לאחיו ובסיפור ירידת יעקב  וביתו מצרימה. מסיפורים אלו ננסה קצת ללמוד על הדרך הנכונה לתת משוב.
לפני התגלות יוסף לאחיו נאמר[1]:
"וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו"
נאמר במדרש תנחומא "אמר רבי שמואל בר נחמני הביא יוסף עצמו באותה שעה לצרה גדולה שאלמלי הרגוהו אין בריה יכולה להצילו אם כן למה אמר הוציאו כל איש מעלי אלא אמר מוטב שאהרג ולא אלבין פניהם ברבים".
שואל רבי שמואל למה יוסף הורה להוציא את אחיו הרי לא ידע עדייו שאינם שונאים אותו ויכלו להורגו ולברוח? אלא יוסף לא רצה להשפילם ולא רצה להלבין את פניהם ולכן הורה לכולם לצאת ולקח את הסיכון. בדיוק כמו שלמדנו לגבי תמר שלא הודיעה בשער בת רבים שהאבא הוא יהודה אלא שלחה לו בצורה דיסקרטית. לאס תם זכו שני אלה להיות אבות המלוכה (דויד מזרע תמר וירבעם מזרע יסף) והמשיח (משיח בן יוסף ומשיח בן דויד) ומהם לימינו אלה. לכולם ברור שאם יש להם משהו להגיד בשיחה אישית יגידו זאת בדיסקרטיות אך לעיתים קרובות מנהלים מסתובבים במסדרונות,באולמות הייצור ובמוקד ורואים דברים שאינם מוצאים חן בעיניהם. לעיתים יש דין ודברים בינם לבין מזכירה או מנהל  והם מרגישים שהם חייבים להעיר במקום הערות קשות ולא נעימות. מלמד אותנו הכתוב שגם במקרה כזה יש לקחת  הצידה את העובד המדובר ולהעביר לו משוב בשקט ובנחת. את עניין הנחת והעדינות ניתן ללמוד מהמשך הדברים בפסוק ד:
"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה"
ומפרש רש"י:" קרא להם בלשון רכה ותחנונים".
דהיינו יש להיות רגישים, עדינים לראות ולהבהיר שזה לא בא מתוך כעס ורוע לב אלא מתוך רצון כן ואמיתי לסייע לאדם לטפס הלאה. חשוב מאוד לא להיכנס לקטנות ולכל המריבות והדברים הקטנוניים שלעיתים עולים במשוב ולסלק אותם מהדרך כפי שיוסף אומר לאחיו בפסוק ה:
" וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ־לֹהִים לִפְנֵיכֶם".
יוסף מנסה ומצליח לחסוך את הויכוח על מכירתו. במקום להתווכח מי מכר, למה מכרו, האם ראובן ויהודה נהגו כשורה כשאמרו לזרוק לבור ולא להרוג, האם העובדה שנמכר ולא סיפרו לאביו כל השנים ולמה יוף שהיה שלט כבר 9 שנים לא נגלה אליהם ובפרט לאביו בצורה מכובדת? הכל שאלות שדיון והעמקה בהם רק היה מסיט את המהלך ההיסטורי וגורם שוב לכל הרעל לעלות ולפעפע. במקום זאת יוסף אומרת להם: בחיאת עזבו היה כאן מהלך אלוקי ואנחנו רק שליחים בואו נתקדם הלאה.
ובסוף יוסף מסיים בהנחייה לפעולה פסוק ט:
"מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱ־לֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד"
זאת הנחייה חיובית שמאפשרת לפנות לעתיד ולתקן. ואכן האחים חוזרים לארץ כנען ומבשרים ליעקב. אבל יעקב לא האמין להם עד שראה את הסימן ששלח לו יוסף והוא העגלות רמז לכך שעסקו בפרשת עגלה ערופה[2]. המשמעות של פרשת עגלה ערופה זו קבלת אחריות ויוסף למעשה מודיע לאביו בקוד שלא רק הוא יוסף יודע ומבין את אחריותו אלא גם האחרים הבינו את טעותם ולקחו אחריות וכאן הגיע לקיצו המסע שהחל בשליחת יוסף לעמק דות ובאמירתו (ששימשה בדורנו לפני כשלושה עשורים כקריאת הקרב לפיתוח מסך הברזל) "את אחיי אנוכי מבקש".
נשים לב שהעגלה נערפת בצווארה וזאת משום שהצוואר הוא המחבר בין הגוף לראש שמסמל את הרוחניות. גם יוסף במפגשיו עם אחיו מאב ומאם בנימין וגם עם אביו יעקב נופל על הצוואר שלהם. לגבי בנימין יש כאן יתר עומק וזאת משום המאבק התמידי שבין יהודה ליוסף על ההנהגה שרק בגאולה ייפתר (כפי שנאמר לנו בהפטרה ביחזקאל לז טו-כח) אבל בהקמת המקדש הוא הוקם בשטחו של בנימין אבל עם רצועה שבה היה המזבח ליהודה ומשכן שילה שקדם לו היה גם הוא בשטח בנימין אבל עם רצועה שבא היה המזבח מנחלת יוסף (אפרים).



[1] בראשית מה:א
[2] ראה מאמרי הגיגים לפרשת שופטים

יום שבת, 15 בדצמבר 2012

מתן משוב



14/01/12
יח טבת התשע"ב
ויגש ומתן משוב

הפרשה מתחילה בגשת יהודה בחוזקה אל המשנה למלך ועוברת בהתגלות יוסף לאחיו ובסיפור ירידת יעקב  וביתו מצרימה. מסיפורים אלו ננסה קצת ללמוד על הדרך הנכונה לתת משוב.
לפני התגלות יוסף לאחיו נאמר[1]:
"וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו"
נאמר במדרש תנחומא "אמר רבי שמואל בר נחמני הביא יוסף עצמו באותה שעה לצרה גדולה שאלמלי הרגוהו אין בריה יכולה להצילו אם כן למה אמר הוציאו כל איש מעלי אלא אמר מוטב שאהרג ולא אלבין פניהם ברבים".
שואל רבי שמואל למה יוסף הורה להוציא את אחיו הרי לא ידע עדייו שאינם שונאים אותו ויכלו להורגו ולברוח? אלא יוסף לא רצה להשפילם ולא רצה להלבין את פניהם ולכן הורה לכולם לצאת ולקח את הסיכון. בדיוק כמו שלמדנו לגבי תמר שלא הודיעה בשער בת רבים שהאבא הוא יהודה אלא שלחה לו בצורה דיסקרטית. לאס תם זכו שני אלה להיות אבות המלוכה (דויד מזרע תמר וירבעם מזרע יסף) והמשיח (משיח בן יוסף ומשיח בן דויד) ומהם לימינו אלה. לכולם ברור שאם יש להם משהו להגיד בשיחה אישית יגידו זאת בדיסקרטיות אך לעיתים קרובות מנהלים מסתובבים במסדרונות,באולמות הייצור ובמוקד ורואים דברים שאינם מוצאים חן בעיניהם. לעיתים יש דין ודברים בינם לבין מזכירה או מנהל  והם מרגישים שהם חייבים להעיר במקום הערות קשות ולא נעימות. מלמד אותנו הכתוב שגם במקרה כזה יש לקחת  הצידה את העובד המדובר ולהעביר לו משוב בשקט ובנחת. את עניין הנחת והעדינות ניתן ללמוד מהמשך הדברים בפסוק ד:
"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה"
ומפרש רש"י:" קרא להם בלשון רכה ותחנונים".
דהיינו יש להיות רגישים, עדינים לראות ולהבהיר שזה לא בא מתוך כעס ורוע לב אלא מתוך רצון כן ואמיתי לסייע לאדם לטפס הלאה. חשוב מאוד לא להיכנס לקטנות ולכל המריבות והדברים הקטנוניים שלעיתים עולים במשוב ולסלק אותם מהדרך כפי שיוסף אומר לאחיו בפסוק ה:
" וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ־לֹהִים לִפְנֵיכֶם".
יוסף מנסה ומצליח לחסוך את הויכוח על מכירתו. במקום להתווכח מי מכר, למה מכרו, האם ראובן ויהודה נהגו כשורה כשאמרו לזרוק לבור ולא להרוג, האם העובדה שנמכר ולא סיפרו לאביו כל השנים ולמה יוף שהיה שלט כבר 9 שנים לא נגלה אליהם ובפרט לאביו בצורה מכובדת? הכל שאלות שדיון והעמקה בהם רק היה מסיט את המהלך ההיסטורי וגורם שוב לכל הרעל לעלות ולפעפע. במקום זאת יוסף אומרת להם: בחיאת עזבו היה כאן מהלך אלוקי ואנחנו רק שליחים בואו נתקדם הלאה.
ובסוף יוסף מסיים בהנחייה לפעולה פסוק ט:
"מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱ־לֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד"
זאת הנחייה חיובית שמאפשרת לפנות לעתיד ולתקן. ואכן האחים חוזרים לארץ כנען ומבשרים ליעקב. אבל יעקב לא האמין להם עד שראה את הסימן ששלח לו יוסף והוא העגלות רמז לכך שעסקו בפרשת עגלה ערופה[2]. המשמעות של פרשת עגלה ערופה זו קבלת אחריות ויוסף למעשה מודיע לאביו בקוד שלא רק הוא יוסף יודע ומבין את אחריותו אלא גם האחרים הבינו את טעותם ולקחו אחריות וכאן הגיע לקיצו המסע שהחל בשליחת יוסף לעמק דות ובאמירתו (ששימשה בדורנו לפני כשלושה עשורים כקריאת הקרב לפיתוח מסך הברזל) "את אחיי אנוכי מבקש".
נשים לב שהעגלה נערפת בצווארה וזאת משום שהצוואר הוא המחבר בין הגוף לראש שמסמל את הרוחניות. גם יוסף במפגשיו עם אחיו מאב ומאם בנימין וגם עם אביו יעקב נופל על הצוואר שלהם. לגבי בנימין יש כאן יתר עומק וזאת משום המאבק התמידי שבין יהודה ליוסף על ההנהגה שרק בגאולה ייפתר (כפי שנאמר לנו בהפטרה ביחזקאל לז טו-כח) אבל בהקמת המקדש הוא הוקם בשטחו של בנימין אבל עם רצועה שבה היה המזבח ליהודה ומשכן שילה שקדם לו היה גם הוא בשטח בנימין אבל עם רצועה שבא היה המזבח מנחלת יוסף (אפרים).



[1] בראשית מה:א
[2] ראה מאמרי הגיגים לפרשת שופטים

יום שבת, 8 בדצמבר 2012

שמונה נרות חנוכה

בשנה שעברה עסקנו בכמה תירוצים לקושיא הידועה למה מדליקים שמונה נרות הרי בפח השמן היה שמן לדלוק יום אחד והנס היה שיבעה ימים?
על השאלה הנ"ל פורסם ספר בשם ימי שמונה שנותן 505 תירוצים לשאלה זו
http://www.hebrewpublishing.com/pdf/yemy_shmona_001_320_NEW.pdf
וננתח כאן מספר תירוצים:
תירוץ נד:
"לזכר הנס של יהודית שהאכילה מאכלי חלב לאליפורני ואח"כ ערפה ראשו" וידוע שמטעם זה אף נשים חייבות במצוות חנוכה, ומעשה גבורה זה מזכיר לנו את מעשיה של יעל אשת חבר הקיני שערפה את ראשו של סיסרא שר הצבא. וראוי לזכור הטעם לזה שאחת מגזרות היוונים הייתה "כל הנישאת תיבעל להגמון תחילה" ובזה רצו לגזור ל הקדושה בעם ישראל ובימינו רק בימים האחרונים התבשרנו על נווטת דתייה שעומדת לסיים קורס טיס.
תירוץ נח:
"שהיו שני ניסים נס נסתר ניצוח רבים ביד מעטים ונס גלוי נס פח השמן והיום הראשון נקבע על הנס הנסתר נס הניצחון" ואכן ניתן להסביר את כל ניצחונות  יהודה בהתאם לטקטיקות צבאיות טובות כפי שהראינו במאמרים קודמים אך תמיד ראוי לזכור את הנס.
גם במבצע עמוד ענן ניתן להסביר ת עצירת הטילים במערכת כיפת ברזל המדהימה אך עצם פחיתוח, המהירות, המחיר הזול וכד' גובל במעשי ניסים - התעוררות מלמעלה ומלמטה.
תירוץ קז:
"על שתיכף ניגשו לחדש העבודה" דהיינו עם הניצחון לאהלכו איש לביתו ולעסקיו הפרטיים אלא קודם כל עסקו בטיהור המקדש, ושמו צורי הכלל לפני הצורך פרטי של כל אחד, בדיוק כפי שראינו בכל מערכה שאנשי המילואים המדהימים יוצאים גם מבלי שנקראו.
תירוץ שכ
"בזכות ההכנה" דהיינו שבזכות שביום התכוננו להדלקה וחיפשו את השמן עד שמצאו אותו קבעו 8 ימים ומשמעות העניין שיש ערך גם להכנה ולא רק לביצוע
תירוץ שמב
"הוסיפו יום אחד כמו משה בחנוכת המזבח" עבורנו החשמונאים הם היסטוריה, עבורם מלחמות ישראל בכניסה לארץ וחנוכת המקד ע"י שלמה והמשכן ע"י משה היו היסטוריה וכבעלי תודעה היסטורית מפותחת ניצלו כל הזדמנות להזכיר את העבר החל מהקרבות (למשל המעבר דרך המצפה שבו שמואל פגש את שאול לפני הקרב מול עמלק) וכלה בקביעת שמונה ימים רמז לשמונה הימים של חנוכת המשכן.
תירוץ תז
"לשנה הבאה הרגישו ביום הראשון את הארת הנס" דהיינו שיש הרבה דברים שבשעב שהם קורים לא שמים אליהם נס ולא מתייחסים אליהם אבל בעתיד מבינים את חשיבותם