14/01/12
יח טבת התשע"ב
ויגש ומתן משוב
הפרשה מתחילה בגשת יהודה בחוזקה אל המשנה למלך ועוברת בהתגלות יוסף לאחיו ובסיפור ירידת יעקב וביתו מצרימה. מסיפורים אלו ננסה קצת ללמוד על הדרך הנכונה לתת משוב.
לפני התגלות יוסף לאחיו נאמר[1]:
"וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו"
נאמר במדרש תנחומא "אמר רבי שמואל בר נחמני הביא יוסף עצמו באותה שעה לצרה גדולה שאלמלי הרגוהו אין בריה יכולה להצילו אם כן למה אמר הוציאו כל איש מעלי אלא אמר מוטב שאהרג ולא אלבין פניהם ברבים".
שואל רבי שמואל למה יוסף הורה להוציא את אחיו הרי לא ידע עדייו שאינם שונאים אותו ויכלו להורגו ולברוח? אלא יוסף לא רצה להשפילם ולא רצה להלבין את פניהם ולכן הורה לכולם לצאת ולקח את הסיכון. בדיוק כמו שלמדנו לגבי תמר שלא הודיעה בשער בת רבים שהאבא הוא יהודה אלא שלחה לו בצורה דיסקרטית. לאס תם זכו שני אלה להיות אבות המלוכה (דויד מזרע תמר וירבעם מזרע יסף) והמשיח (משיח בן יוסף ומשיח בן דויד) ומהם לימינו אלה. לכולם ברור שאם יש להם משהו להגיד בשיחה אישית יגידו זאת בדיסקרטיות אך לעיתים קרובות מנהלים מסתובבים במסדרונות,באולמות הייצור ובמוקד ורואים דברים שאינם מוצאים חן בעיניהם. לעיתים יש דין ודברים בינם לבין מזכירה או מנהל והם מרגישים שהם חייבים להעיר במקום הערות קשות ולא נעימות. מלמד אותנו הכתוב שגם במקרה כזה יש לקחת הצידה את העובד המדובר ולהעביר לו משוב בשקט ובנחת. את עניין הנחת והעדינות ניתן ללמוד מהמשך הדברים בפסוק ד:
"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה"
ומפרש רש"י:" קרא להם בלשון רכה ותחנונים".
דהיינו יש להיות רגישים, עדינים לראות ולהבהיר שזה לא בא מתוך כעס ורוע לב אלא מתוך רצון כן ואמיתי לסייע לאדם לטפס הלאה. חשוב מאוד לא להיכנס לקטנות ולכל המריבות והדברים הקטנוניים שלעיתים עולים במשוב ולסלק אותם מהדרך כפי שיוסף אומר לאחיו בפסוק ה:
" וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ־לֹהִים לִפְנֵיכֶם".
יוסף מנסה ומצליח לחסוך את הויכוח על מכירתו. במקום להתווכח מי מכר, למה מכרו, האם ראובן ויהודה נהגו כשורה כשאמרו לזרוק לבור ולא להרוג, האם העובדה שנמכר ולא סיפרו לאביו כל השנים ולמה יוף שהיה שלט כבר 9 שנים לא נגלה אליהם ובפרט לאביו בצורה מכובדת? הכל שאלות שדיון והעמקה בהם רק היה מסיט את המהלך ההיסטורי וגורם שוב לכל הרעל לעלות ולפעפע. במקום זאת יוסף אומרת להם: בחיאת עזבו היה כאן מהלך אלוקי ואנחנו רק שליחים בואו נתקדם הלאה.
ובסוף יוסף מסיים בהנחייה לפעולה פסוק ט:
"מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱ־לֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד"
זאת הנחייה חיובית שמאפשרת לפנות לעתיד ולתקן. ואכן האחים חוזרים לארץ כנען ומבשרים ליעקב. אבל יעקב לא האמין להם עד שראה את הסימן ששלח לו יוסף והוא העגלות רמז לכך שעסקו בפרשת עגלה ערופה[2]. המשמעות של פרשת עגלה ערופה זו קבלת אחריות ויוסף למעשה מודיע לאביו בקוד שלא רק הוא יוסף יודע ומבין את אחריותו אלא גם האחרים הבינו את טעותם ולקחו אחריות וכאן הגיע לקיצו המסע שהחל בשליחת יוסף לעמק דות ובאמירתו (ששימשה בדורנו לפני כשלושה עשורים כקריאת הקרב לפיתוח מסך הברזל) "את אחיי אנוכי מבקש".
נשים לב שהעגלה נערפת בצווארה וזאת משום שהצוואר הוא המחבר בין הגוף לראש שמסמל את הרוחניות. גם יוסף במפגשיו עם אחיו מאב ומאם בנימין וגם עם אביו יעקב נופל על הצוואר שלהם. לגבי בנימין יש כאן יתר עומק וזאת משום המאבק התמידי שבין יהודה ליוסף על ההנהגה שרק בגאולה ייפתר (כפי שנאמר לנו בהפטרה ביחזקאל לז טו-כח) אבל בהקמת המקדש הוא הוקם בשטחו של בנימין אבל עם רצועה שבה היה המזבח ליהודה ומשכן שילה שקדם לו היה גם הוא בשטח בנימין אבל עם רצועה שבא היה המזבח מנחלת יוסף (אפרים).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה