יום ראשון, 2 באוקטובר 2011

פרקי אבות וחיכוך ארגוני

ד תישרי התשעב
02/10/11

פרקי אבות וחיכוך ארגוני
המשנה בפרקי אבות פרק ג אומרת:
"רבי חנניא בן תרדיון אומר: שנים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה הרי זה מושב לצים, שנאמר (תהלים א), ובמושב לצים לא ישב. אבל שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה, שכינה שרויה ביניהם, שנאמר (מלאכי ג), אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחשבי שמו. "
בהבנה הפשוטה מדובר בשני אנשים שיושבים ומתלוצצים ביניהם, מדברים דברים בטלים ולא עוסקים בתורה כלל. אולם מפרש רבי חיים מוולוזי'ן[1] בפירושו "רוח חיים" על פרקי אבות שלא היא. המדובר כאן בשני אנשים שיושבים ולומדים תורה אך כל אחד יושב ולומד את תורתו שלו ומתלוצץ על תורתו של חברו שנאמר "ואין ביניהם", לכל אחד יש תורה בפני עצמו אך היא שלו ולא משותפת עם חברו. לעומת זאת שניים שיושבים ויש ביניהם – לומדים ביחד וכל אחד מביא את עצמו, שומע את חבירו (ראו מאמר שמיעה ושופר) ולומד ומפרה את עצמו ואת חברו אז יש ביניהם שכינה, ואז ממילא תישמע תפילתו.
דומני שהפירוש הנפלא הזה בא להורות לנו דרך בעבודת מטה משותפת של מנהלים בארגון ולהוציא מידי כמה תהליכים נפרדים:
סוג אחד הוא אותם מנהלים שכל אחד מסתכל על ממלכתו, לא מספר עליה כלום למנהלים האחרים, לא משתף אותם("לומד תורה לבד") ומקבל את ההחלטות בהתאם. כל חלק מהארגון חושב שהוא החשוב ביותר וכל האחרים צריכים להיות כפופים אליו (עד כמה שתופתעו כל סמנכ"ל בכל ארגון שהייתי בו היה בטוח שהוא החשוב ביותר ולא משנה אם תפקידו היה ייצור, תפעול, שירות, שיווק, מכירות, מחשוב, פיתוח עסיקי או כל תואר אחר שתחשבו עליו) במצב כזה כל חלק של הארגון מחפש את האופטימיזציה שלו ולא את האופטימיזציה הארגונית ולא מקשיב ולא מבין את השיקולים והראייה הכלל ארגונית כי הוא לא לומד תורה ביחד.
סוג שני הוא אותם מנהלים שנראה לכאורה שמשתפים פעולה ביניהם – בינינו אין חיכוכים. זה לא מצב של "ביניהם" אלא מצב של חשיבה קבוצתית אחידה שבה כולם חושבים אותו הדבר.
המשנה לפי פרשנותו של רבי חיים מציעה לנו פרשנות שלישית "יש ביניהם דברי תורה" "נדברו איש אל רעהו" צריכים לעבוד וללמוד ביחד את מצב הארגון, להבין את כל ההשלכות העיסקיות והניהוליות של המהלך, לשמוע צד זה וצד אחר, לאתגר אחד את השני מתוך כבוד הדדי אך גם מתוך חתירה לאמת. כל מי שמכיר ולמד קצת בישיבה עם חברותה מכיר את התופעה שבשעת הלימוד יש טונים גבוהים, נפנופי ידיים, התלהבות ולעיתים אף התלהמות (דברים שהרב עובדיה לפעמים כותב על מתנגדיו הם פניני לשון שליליים בשפה העיברית) אך לאחר מכן כשנגמר זמן הסדר כולם חברים, שותים ומדברים ביחד ויש השתדלות (כמובן לא תמיד מוצלחת) לא להעביר את הנושא לפסים אישיים שיפגעו בחקר האמת. לא פעם ולא פעמיים מצאתי את עצמי מתקשה להסביר בעיצומו של ויכוח לוהט בין אם כמנהל ובין אם כיועץ שאני סה"כ מציג עמדה ולא באמת כועס ובוודאי שלא חושב שמישהו מנסה לשים לי רגליים וזאת מכיוון שהורגלתי בנפנופי הידיים ובלהט של בית המדרש שלעיתים חסר בעשייה העיסקית. לעיתים מזומנות בדיונים או שהדברים מוצגים בצורה קרה ויבשה או שיש להם משקע אישי עמוק. אנו צריכים ללמוד מכאן שצריך כמה שיותר לעבוד ביחד ולהתחכך ולאתגר כי זאת הדרך היחידה להצליח אבל הכל תוך שמירה על הפרדה בין האישי למקצועי ולשונו של רבי חיים מבריסק בין החפצא לגברא.



[1] חי בסוף המאה 18,תחילת ה 19, מתלמיד הגר"א, הקים את ישיבת עץ חיים הנחשבת לאם הישיבות

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה