יום שישי, 4 בנובמבר 2011

חשיבה קבוצתית, המבול, מגדל בבל ונוח


ז מרחשווןהתשע"ב
04/11/11

חשיבה קבוצתית, המבול, מגדל בבל ונוח
בפרשת נח מסופר בתחילה על המבול שבא לאחר השחתת האדם ולאחר מכן על פרשת מגדל בבל ועונשם של בוני המגדל שהיה בפירוק אחדותם.
רבותינו דנו רבות בשאלה עבירתם של מי חמורה יותר של דור המבול שעברו על גילוי עריות או של דור בבל שרצו למרוד בה'. נמנו וגמרו שחטאם של דור המבול רב יותר כי לא נחתם דינם אלא על הגזל ועונשם היה כלייה מהעולם ואילו דור בוני המגדל בגלל האחדות שהייתה ביניהם קיבלו עונש קל יחסית של בלבול והפצה ממקום אחד עונש שיש בו גם תועלת.
בפעילותם של דור המבול היה גם סוג של חשיבה קבוצתית. גם אצלם הייתה אחדות מסויימת – אחדו בביצוע מעשים אסורים, אחדות בקידוש יצר המין, אחדות בגזלה ובגניבה ואחדות בכך שלא נשמעו לכל האזהרות שניתנו להם מלמעלה. לפי האגדות כבר מספר דורות לפני נח היה מבול קטן ששטף שליש עולם וכן דורו של נח ראה את נח בונה את התיבה 120 שנה, ונח קצת הסביר להם למה אבל לא קרה כלום ולא חל שינוי בהתנהגותם (מעניין להשוות להנהגות של נח המודרני ואנשי עירו בסרט המשעשע של טום שדיאק). כבר עסקנו בעבר בנושא החשיבה הקבוצתית ואחד התובנות המהותיות שהעלינו בנושא ומגובה גם בתיאוריות הניהול המודרניות היא חשיבות גיוס מתעמתים. היה מצופה מנוח להיות סוג של מתעמת אך כפי שרומז שמו הוא היה נח לבריות ונח לה' אבל לא התעמת עם בני דורו וניסה להביא אותם לשינוי מהותי בדרכי התנהגותם (וזאת לעומת אברהם שלא הסתפק במרד שלו באביו ובנמרוד אלא הגדיל לעשות והקים פונדק להכנסת אורחים שניסה לחולל שינוי מלמטה). מהות זו של נוח קצת סותרת את תחילת חייו כי שמו נקרא נוח מהסיבה "זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר איררה ה'". מפרש רש"י שעד דורו של נח האנשים היו עובדים קשה אבל האדמה הייתה מוציאה קוץ ודרדר מקללתו של אדם הראשון ואילו נח המציא להם את המחרשה וכלי הזריעה וגרם לקללה להיעלם כך שהאנשים המשיכו לעבוד קשה אבל היו פירות למאמציהם אלו (כעין יגעת ומצאת תאמין). בשולי הדברים נעיר שניכוס הטכנולוגיה לנח והאמירה שהתקדמות טכנולוגית שווה סוג של התקדמות דתית/רוחנית עומדת ביסוד חלק ניכר מהאתוס המערבי-פרוטסטנטי והיה מניע ניכר לתמורות הטכנולוגיות העצומות במאה 19 באנגליה ובארה"ב.
נחזור לעניינו אנחנו רואים שבראשית דרכו של נח היה בו צד של מתעמת אך זה היה צד טכני-טכנולוגי הוא חיפש דך נכונה  לעבד את האדמה והצליח בה אך לא היה בו צד מתעמת של היבטים מהותיים בחיים של בני דורו ובלשון הארגון שלנו בדרך שבה הארגון מתנהל חי ונושם בדרך עשיית עסקיו ובטיפולו בעובדיו. המחסור במתעמת יחד עם התפיסה הבסיסית של בני דורו של כוחי ועוצם ידי הביאו לבסוף לידי המבול.
לאחר המבול נוח יוצא מהתיבה והדבר הראשון שהוא עושה הוא נטיעת כרם. גם כאן יש חידוש גדול של "תיעוש" מסויים של תעשיית הכרמים. עד אותו הדור היו נוטעים גפן פה גפן שם ונוח נטע כרם גדול ומרוב התלהבות והסכמת הבריאה איתו עוד באותו היום הכרם פרח, הניב ענבים שנבצרו ונעשה מהם יין ואז נח נפל בחטאו והשתכר מהיין. גם כאן אנחנו יכולים לראותץ מחדש את חדשנותו הטכנולוגית של נח ומאידך את העובדה שמכיוון שבסופו של דבר לא עמל ולא יגע בכרם להוציא ממנו יין נפל בתקלה של השתכרות שהייתה עתידה להביא את צאצאו לוט לידי משכב עם בנותיו.
ומדור המבול נעבור לדור הפלגה – הדור של מגדל בבל. ראשית חשוב לציין שדווקא לסיפור מגדל בבל יש תיעודים מסויימים בארכיאולוגיה בדמותם של מגדלי זיקורת שנבנו ע"י השומרים והבבלים שלאחריהם בתקופה המתוארכת לפי הארכיאולוגיה לפרק זמן דומה לתקופת דור הפלגה לפי סדר עולם. מגדלים אלו היו גבוהים יחסית והגבוהה שבהם התנשא ל 92 מטר כגובהו של בנין בן  25-30 קומות.
בדור זה הייתה כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים וזה היה חטאם הגדול. דווקא האחדות הזו שלאורה הייתה חיובית – לא היה שם גזל וחמס, היו יחסים טובים בין האנשים ועד אבל דווקא אחדות זו הייתה לצנינים בעיני האל והוא החליט לעוקרה מהשורש וללמדאת בני האדם דווקא את חשיבות הגיוון וההתייחסות האישית לכל אחד. כאם דווקא אנו רואים כוחות חיצוניים שפועלים  בכוח כנגד החשיבה הקבוצתית והאחדות המזוייפת ומפיצים אותה בכל רחבי הסהר הפורה ומסופוטמיה מה שיצר למעשה את התרבות כפי שאנו מכירים אותה כיום.
פורסם על ידי ב- אין תגובות:

התחדשות יומית -פרשת צו

04/11/11
ז במרחשוון התשע"ב
לאור תחילת שאילת הגשמים היום עידכנתי את המאמר על ההתחדשות היומית ופרשת צו
http://tamirtrabelsy.blogspot.com/2011/08/blog-post_3583.html
פורסם על ידי ב- אין תגובות:

יום שישי, 21 באוקטובר 2011

בראשית וגיוס


21/10/11
כג תישרי התשע"ב

בראשית גיוס
בסוף פרשת בראשית אנחנו קוראים על שרשרת הדורות מאדם הראשון ועד נח ועל משך חיים שהוא מאות רבות של שנים. לאחר מכן לאחר המבול אנו רואים ירידה הדרגתית בכמות השנים עד למקובל בדורנו. ניתנו הסברים רבים לכך ובכללם שאוויר העולם השתנה בגלל המבול, שמשך החיים קוצר בגלל ההיתר שניתן לנח לאכול בשר(לפי חזון הצמחונות של הרב קוק גם בביאת המשיח יחזור האיסור לאכול בשר), ועוד. יש גם דעה שאלו שנמנו חייהם היו המיוחדים שבדור ויתר האנשים חיו משכי חיים רגילים. דהיינו היו אנשים מיוחדים שבהם התמקדו ועל כך אני רוצה לעמוד.
אני רוצה להאיר תופעה מעניינת שמתרחשת בהרבה ארגונים ומוסדות לא פעם כשאנשי עבר (ספורטאים, טייסים, לוחמים, ראשוני החברה ועוד) נשאלים על איכות האנשים היום לעומת איכות האנשים בעבר הם אומרים:"היום יותר טובים אבל חסרים האנשים המיוחדים".
מה המשמעות שלתופעה זאת? בתחילת חיי הארגון יש בו שונות סטטיסטית רבה, מערכות הגיוס לא מכויילות ולכן נכנסים כל מיני אקזמפלרים לארגון שמהם צומחים המנהיגים של הארגון והם אלו שמטיסים אותו קדימה. לאחר מכן ולו רק בגלל הסטטיסטיקה הפשוטה והשאיפה לממוצע של מערכות פשוט האנשים נהיים דומים ולכן בממוצע הם יותר טובים אבל חסרים פורצי הדרך[1]. תופעה זאת גם חשובה לפוליטיקאים, אם למשל יש שנה שיש בה הרבה תאונות דרכים מעל הממוצע כנראה שבשנה הבאה יהיו פחות מהממוצע ולכן כדאי לך בתור שר תחבורה לנצל זאת ולהכריז על תוכנית בנושא.
מעבר לסטטיסטיקה פשוטה יש במערכות גיוס תופעה שחשוב לעמוד עליה ולחשוב איך מתגברים עליה. כל גיוס מתחיל ביצירת פרופיל מועמד, יצירת מכלול התכונות הנדרשות, מדי הצלחה ותוקף ניבוי להצלחה בתפקיד לפי מדדי ביצוע. לעניינו אין חשיבות לשאלה אם עושים מחקרים מעמיקים כמו בצה"ל או עושים את התרגיל הזה מבחינה מנטלית התוצאה היא שיוצרים איזשהו קו רגרסיה של צירוף התכונות ולפיו מחליטים. יצירה כזאת גורמת לבעייה ואני אזכיר רגע את אחד משיעורי היסוד בשיטות מחקר. יש 4 תוצאות אפשריות לתהליך גיוס:
קבלה – קיבלתי את מי שהייתי צריך לקבל.
דחייה – דחיתי את מי שהייתי צריך לדחות.
טעות מסוג ראשון – קיבלתי את מי שהייתי צריך לדחות.
טעות מסוג שני- דחיתי את מי שהייתי צריך לקבל.
ברוב מערכות המיון וברוב הסטטיסטיקות שעושים עליהם מנסים למקסם את הקבלה ולהמעיט את טעות מסוג ראשון, לעומת זאת אין כמעט התייחסות לטעות מסוג שני ולו רק מהסיבה הפשוטה שאנחנו לא יודעים מה השפעתה על הארגון. מהניתוח דלעיל אנחנו יודעים גם יודעים. ההשפעה על הארגון היא שבממוצע איכות אנשיו עולה (כי מגייסים מעט מעל קו הרגרסיה) אבל יש להם תכונות אישיותיות וביצועיות דומות (לא פעם שמעתי מלקוחות ומעמיתים את המונח "טיפוס תפן" לציין באופן מובהק עובדים בחברת תפן) ולא משנה אם זה נשים או גברים[2]. המשמעות היא שהארגון יתקשה לשחזר הישגים מהותיים שהיו לו בעבר (ראו לדוגמא ההתנהלות בפרשת שליט למול ההתנהלות באנטבה ובחטיפת ג'יבלי הקטן). חסרים לו אותם אנשים מיוחדים שהם אקזמפלרים וקשים לניהול שיכולים להוביל אותו למקום אחר.
חשוב להבין שלא בכל תפקיד יש צורך באותם אקזמפלרים ומצד שני מקומם לא רק במחלקות הפיתוח והשיווק אלא גם במקומות מרכזיים בניהול החברה כגון כספים,תפעול ועוד. צריך להחליט על התפקידים שבהם חשוב להקטין דווקא את הטעות מהסוג השני ואז להקים סוג של ועדת חריגים לבחינת הגיוס שתנסה לחשוב מחוץ לקופסא. בחקר הביולוגיה כבר הוראה שמגוון  ושונות הם בסיס להישרדות האם זה כך בארגונים?
פורסם על ידי ב- אין תגובות:

בראשית ומורשת ארגונית


21/10/11
כג תישרי התשע"ב

בראשית ומורשת ארגונית
השבוע אנו מתחילים לקרוא את ספר בראשית, פרשת בראשית ובפירושו לפסוק הראשון אומר רש"י:
"בראשית. אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא (שמות יב ב) מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים (תהלים קיא ו) , שאם יאמרו אמות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו"
שואל רבי יצחק (שאגב היה אביו של רש"י) למה היה צריך להתחיל את התורה בכל סיפור הבריאה? הרי התורה היא ספר מצוות ויש להתחיל בה ישר ממצווה הראשונה שלאחר יציאת מצרים הלא היא מצוות קידוש החודש. לפי הקושייה היה צריך להתחיל מעולם הרוח – הלא הוא קיום המצוות ולא לעסוק בפרטי הנושאים הטכניים כאלה ואחרים. הרמב"ן בפירושו עוד מעצים את הקושיה הרי סיפור בריאת העולם ממילא ניתן ברמזי רמזים ולא מובן כלל ועיקר ואם כך למה שלא להתחיל במצוות ואת סיפור הבריאה לספר בהעברה מרב לרב כדרך שהיה בכל תולדות היהדות בנושא הקבלה. מכיוון שהיהדות היא דת אזי יש להדגיש את המצוות ולא את תהליכי בריאת החומר.
על זה עונה רבי יצחק שהנחת היסוד איננה נכונה. התורה לא יכולה להתחיל מקיום המצוות אלא דווקא מעולם החומר, מהבניין הארצי שהוא הוא מדרכי עבודת ה'. דבר ה' הוא בחומר עצמו ויסוד הבריאה לפי שיטת רבי יצחק הוא יסוד תביעתנו על הארץ.
למעשה רבי יצחק אומר אין ערך ואין מובן לקיום החוקים ללא הבנה והפנמה של המהות והמורשת הארגונית שלנו. במאמר <!--[if !supportFootnotes]-->[1]<!--[endif]--> על פרקי אבות עסקתי בחשיבות המורשת הארגונית כפי שבאה לידי ביטוי במשנה הראשונה של פירקי אבות ואילו כאן אנו רואים את חשיבות המורשת הארגונית כפי שבאה לידי ביטוי בתחילת סיפור הבריאה ומסבירה את מטרת הבריאה – ישיבתנו בארצנו.
שתי נקודות אלו נותנות לנו תובנה מהותית על כתיבת ספר המצוות הארגוני – נהלים,פקודות, חוקים ותהליכים עליהם להתחיל בסיפור המורשת הארגונית ומה מטרתנו בחיים. מה החזון, הערכים והסיבה לתכלית קיומנו כעסק (מלבד הרווח), איזה תועלת אנחנו מביאים לחברה בכלל? איזה צרכים אנחנו משרתים? רק לאחר שנכתוב ונבין את אלה ניתן וצריך ליצור את ספר החוקים של העשיה הארגונית.

פורסם על ידי ב- אין תגובות:

יום חמישי, 20 באוקטובר 2011

סוכות אחדות ומגוון


21/10/11
כג תישרי התשע"ב

סוכות אחדות ומגוון
בפיוט ששרים בקהילות ספרד ועדות המזרח: "סוכה ולולב לעם סגולה" [1] אומר הבית הרביעי:
"מֶה עָצְמוּ רָזֵי לוּלָב וּמִינָיו. וְלִי מַה יָּקְרוּ מְאֹד עִנְיָנָיו.
אַשְׁרֵי טְהָר-לֵב הַשָּׂם רַעְיוֹנָיו. לְסוֹד מִצְוָתוֹ הַמְּעֻלָּה" [2]
המחבר רומז לסודות ורמזים בכל נושא הלולב ובבית הרביעי הוא מפרט אחד מהם:
"הַהֲדַס רוֹמֵז לִשְׁלוֹשָׁה אָבוֹת. מֹשֶׁה אַהֲרֹן בַּדֵּי עֲרָבוֹת. יוֹסֵף
לַלּוּלָב חֶמְדַּת לְבָבוֹת. דָּוִד לָאֶתְרוֹג כַּלָּה כְּלוּלָה"
נסקור בקצרה מספר פרשנויות מקובלות לרמזים שיש בארבעת המינים:
פרוש א` - ארבעת המינים כמשל לעם ישראל
 אתרוג - בעל טעם ובעל ריח - מסמל אנשים הלומדים תורה (טעם) ועוסקים במעשים טובים (ריח).
לולב - בעל טעם (התמר) וחסר ריח - מסמל אנשים הלומדים תורה אך אינם עוסקים במעשים טובים.
הדס - חסרת טעם ובעלת ריח - מסמלת אנשים שאינם לומדים תורה אך עוסקים במעשים טובים.
ערבה - חסרת טעם וחסרת ריח - מסמלת אנשים שאינם לומדים תורה ואינם עוסקים במעשים טובים.
 אגידת ארבעת המינים מסמלת את האחדות שיש בין כולם בעם ישראל, ושימו לב שמדובר על מעשים טובים במובן הכי כללי של המושג.
פרוש ב` -  ארבעת המינים באים לכפר על האדם, כל מין על איבר הדומה לו במראהו:
האתרוג דומה ללב, והוא מכפר על הרהורי לב של חטא.
הלולב דומה לעמוד השדרה של האדם, והוא מכפר על הגאוה.
ההדס דומה לעינים, והוא מכפר על הסתכלויות אסורות.
הערבה דומה לשפתים, והיא מכפרת על לשון הרע.
שימו לב גם כאן לנושא האחדות של כל האיברים מצד אחד ומצד שני לסימטריה בין נושאים שבין אדם למקום לנושאים שבין אדם לחברו.
פירוש ג` - משל לשיבעת האושפיזין ולשבע הספירות:
שלושה בדי הדס רומזים לשלושת האבות: אברהם (חסד) יצחק (גבורה) ויעקב (תפארת).
שני בדי הערבה רומזים לאחים משה (נצח) ואהרן (הוד).
הלולב מזכיר את יוסף (יסוד) שזקף קומתו כנגד עשו, ושמר את הברית כנגד אשת פוטיפר.
והאתרוג רומז לדוד המלך (מלכות).
זה כמובן הפירוש אותו מביא מחבר הפיוט ונשאלת השאלה למה דווקא מביא את הפירוש הזה?
ראשית נבין קודם כל מה משמעות של הספירות[3]:
חסד
זו הספירה המביאה את הטוב האלוהי והשפע האינסופי אל תוך העולם, בלי כל חשבון ובלי כל צמצום. כך גם בנפש האדם, היא מסמלת את כוח האהבה והרצון להיטיב. הטבה שאין לה גבולות לא מבחינת האיכות ולא מבחינת הכמות ואינה מתחשבת כלל במקבל. שפע זה בעייתי בגלל מספר גורמים. הוא אינו מאפשר עצמאות למקבל, כמו הורה שלא עוזב לרגע את ילדו ולא נותן לו להתמודד בעצמו עם אתגרים. כמו כן כח זה אינו מתחשב כלל בצרכיו של המקבל, ויכול להעניק לו הטבה שיכולה להזיק לו, כמעין "חיבוק דוב" קטלני.
בנפש האדם ספירה זו מתייחסת להתנהגות סלחנית ונדיבה ללא התחשבות בהתנהגותו של האחר.
ספירה זו מקושרת לדמותו של אברהם, שעות הבוקר, יום ראשון ויד ימין.
גבורה
גבורה זו הספירה המצמצמת את ההארה אל מי שראוי לה בלבד. בספירה זו היחס אל כל יצור הינו לפי מעשיו הנמדדים על פי אמת נוקשה. תפקידה היא להעניק עצמאות למציאות ולהכיר בקיומה. ישנו מימד הרסני בספירה זו, מאחר שאין בה התחשבות בחולשות האדם. הספירה נקראת גם ספירת "דין", וגם "פחד" - "לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי." (בראשית ל"א מ"ב)
בנפש האדם ספירה זו מתארת התנהגות נוקשה, "לפי הספר". נתינה על פי צרכיו המינימליים של האחר בלבד, ללא התחשבות בחולשותיו ורצונותיו. כמו גם ההכרה בעצמאותו ונבדלותו של האחר.
ספירה זו מקושרת לדמותו של יצחק, יום שני ויד שמאל.
תפארת
תפארת היא הספירה המכילה את החסד והגבורה, ומהווה פשרה בין נתינה מוחלטת לבין הגבלה. ההרמוניה שאותה היא מביאה היא שהופכת אותה ל"תפארת"- יופי. שם אחר הנוסף לה בעקבות זאת הוא "אמת", בתור המיצוע שבין החסד לדין. שם אחר שניתן לספירה זו הוא "רחמים".
בנפש האדם ספירה זו מתארת התנהגות על פי צרכיו של האחר ונתינה באופן מוגבל, אך מתחשב.
ספירה זו מקושרת לדמותו של יעקב, יום שלישי, ואזור החזה והבטן בגוף האדם.


נצח
שם הספירה הינו מלשון "ניצחון", ניצוח, וזמן נצחי. בספירה זו השפע האלוקי מוכוון על מנת להעלות את המציאות ולקדם אותה אל האינסוף.
בנפש האדם ספירה זו מקושרת ליכולת להציב מטרות גבוהות ולהשיגם תוך התגברות על קשיים, ליכולת הניהול וליכולת לשאוף למעלה. כמו כן גם להשפעה באופן אקטיבי על האחר.
ספירה זו מקושרת לדמותו של משה, יום רביעי ורגל ימין.
הוד
שם הספירה הינו מלשון הודאה על האמת, אמירת תודה, ומשמעותה המילולית כמראה מרשים.
ספירת "הוד" מקושרת לדמותו של אהרן ולרגל שמאל.
יסוד
ספירת יסוד משולה לזכריות ומקושרת לאיבר הרבייה הגברי. היא מקבלת שפע מהספירות הקודמות ומעבירה אותו אל ספירת המלכות. היא הכוח שמחבר בין האידיאות האלוהיות למציאות, ובה מתבצע המעבר מהעולם השמימי אל העולם הארצי.
הספירה מקושרת גם לדמותו של יוסף הצדיק; "וצדיק יסוד עולם" (משלי י' 25).
מלכות
מלכות הקרויה גם "שכינה" או "כנסת ישראל", משולה לנקביות ומקושרת לאישה. היא קולטת מ"יסוד" את שהואצל ומעבירה אותו לתוך העולם הממשי. כשלעצמה אין היא פעילה אלא פאסיבית, ואין לה מעצמה כלום, אלא היא ככלי קיבול. הביטוי "צער השכינה" מסמל את הצער של השכינה, דהיינו ההשראה האלוהית בעולם, בעת שהיא רחוקה מהספירות האלוהיות שהן מקור חיותה.
על הסטרא אחרא (הצד האחר, השטן), נאמר שהוא מעוניין "לכבוש את המלכה", להשתלט על השפע האלוהי שמיועד להגיע לשכינה.
המטאפורות המיניות הנועזות שנטוו סביב שתי הספירות האחרונות, העוסקות באופן שבו מתחברת "יסוד" ל"מלכות" ומעבירה לתוכה את השפע, הן אחת הסיבות לכך שנאסר על צעירים לעסוק בקבלה.
ספירת "מלכות" מקושרת גם לדמותם של דוד המלך ושל רחל.
מעבר לעובדה שרבותינו שבצפון אפריקה עסקו רבות בחוכמת הנסתר יש בפירוש הזה מעין הכללה של כל הפירושים שלמדנו לפני כן. יש בו התייחסות לסוגי אנשים שונים,יש בו התייחסות לאיברי הגוף השונים בהיותו כולל את הכל למעשה זהו מימוש של אידיאת אחדות ההווייה.

[1] נכתב ע"י רבי משה אדהאן ממכנס שבמרוקו סוף המאה ה 17
[2] ראה באתר הזמנה לפיוט http://www.piyut.org.il/textual/301.html
פורסם על ידי ב- אין תגובות:

יום רביעי, 19 באוקטובר 2011

סוכות וחשיבות העמל


18/10/11
כ תישרי התשע"ב

סוכות וחשיבות העמל
בפיוט ששרים בקהילות ספרד ועדות המזרח: "סוכה ולולב לעם סגולה" [1] אומר הבית הראשון:
"אֵל מִמִּצְרַיִם גְּאָלָנוּ. דִּבְּרוֹת קָדְשׁוֹ הִשְׁמִיעָנוּ. עַנְנֵי כָבוֹד הִקִּיפָנוּ.
לְאַרְבַּע רוּחוֹת מַטָּה וָמַעְלָה" <!--[if !supportFootnotes]-->[2]<!--[endif]-->
ונשאלת השאלה למה בחר המחבר בסדר זה שהוא על פניו שונה מהסדר שבו קרו הדברים?
לפי המחבר קודם הייתה יציאת מצרים, לאחר מכן לוחות הברית ולאחר מכן ענני הכבוד בעוד שבפועל ענני הכבוד היו מייד לאחר יציאת מצרים.
נראה לפרש בהתאם להסבר הגר"א<!--[if !supportFootnotes]-->[3]<!--[endif]--> בסיבת חגיגת חג הסוכות דווקא בתישרי ולא בניסן. אם חג הסוכות הוא זכר ליציאת מצרים ולענני הכבוד היה צריך לחגוג אותו בניסן ולמעשה לעשות סוכות בפסח.
מסביר הגר"א שאנחנו למעשה חוגגים את חזרתם של ענני הכבוד לאחר הסליחה וחטא העגל. כידוע לאחר יציאת מצרים ניתנו הלוחות, בני ישראל חטאו בעגל, משה עלה למרום ונאמר לו סלחתי כדבריך (וזה היה ב-י' בתישרי – יום הכיפורים), משה ירד וציווה להביא נדבות למשכן, יומיים העם הביאו, יום אחד החלו לעבוד על זה ובטו בתשרי חזרו ענני הכבוד. ולכן הזכר לענני הכבוד הוא לרגל חזרתם. ממשיך הגר"א ושואל אם כך מדוע שלא נעשה פעמיים סוכות? פעם אחת בניסן זכר להופעה ראשונה ופעם שנייה בתשרי זכר להופעה שנייה?
ועונה הגר"א מכיוון שהפעם השנייה נעלה יותר כי בני ישראל עמלו בה. הכוונה היא שהופעת ענני הכבוד ביציאת מצרים הייתה חלק מהנס הכולל ולא עמדה בפני עצמה ולכן לא ריגשה אף אחד והייתה בהתאם למדרגת בני ישראל באותה שעה. לעומת זאת לאחר הנפילה של חטא העגל חזרו להם ענני הכבוד רק בזכות העמל והעבודה של הקמת המשכן ואת זה כבר ראוי לחגוג כי זה נס שמעל הטבע.
אם נשים לב נס זה מדגיש לנו את חשיבותו של העמל והיגיעה ורק הישג שנובע מהם יכול להחזיק מעמד לעולמי עד (עובדה אנו חוגגים את סוכות מעל שלושת אלפים שנה). מכאן יש לקח גדול לכולנו שלא תמיד נכון וטוב להשיג דברים מהר מדי. לעיתים קרובות יש צורך דווקא בעמל, יגיעה ועבודה קשה כדי שהדברים שנשיג יישארו איתנו לאורך זמן.
בשולי הדברים נעיר פירוש של החת"ם סופר שמסביר לאור דברי הגר"א מדוע נשים לא חייבות בסוכה. כידוע נשים אינן חייבות במצוות עשה שהזמן גרמן למעט אם היו באתו הנס(כגון חנוכה) ונשאלת השאלה למה פטורות מסוכה הרי היו בנס יציאת מצרים וענני הכבוד? לפי הסבר הגר"א זה מובן, כידוע הנשים כלל לא חטאו בעגל וממילא לא ירדו בדרגה לאחר החטא וענני הכבוד לא אבדו בגללן ולא חזרו בגללן...
<!--[if !supportFootnotes]-->
<!--[endif]-->
<!--[if !supportFootnotes]-->[1]<!--[endif]--> נכתב ע"י רבי משה אדהאן ממכנס שבמרוקו סוף המאה ה 17
<!--[if !supportFootnotes]-->[3]<!--[endif]--> הגאון רבי אליהו מוילנה נפטר לפני 211 שנה בסוכות
פורסם על ידי ב- אין תגובות:

יום ראשון, 2 באוקטובר 2011

פרקי אבות וחיכוך ארגוני

ד תישרי התשעב
02/10/11

פרקי אבות וחיכוך ארגוני
המשנה בפרקי אבות פרק ג אומרת:
"רבי חנניא בן תרדיון אומר: שנים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה הרי זה מושב לצים, שנאמר (תהלים א), ובמושב לצים לא ישב. אבל שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה, שכינה שרויה ביניהם, שנאמר (מלאכי ג), אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחשבי שמו. "
בהבנה הפשוטה מדובר בשני אנשים שיושבים ומתלוצצים ביניהם, מדברים דברים בטלים ולא עוסקים בתורה כלל. אולם מפרש רבי חיים מוולוזי'ן[1] בפירושו "רוח חיים" על פרקי אבות שלא היא. המדובר כאן בשני אנשים שיושבים ולומדים תורה אך כל אחד יושב ולומד את תורתו שלו ומתלוצץ על תורתו של חברו שנאמר "ואין ביניהם", לכל אחד יש תורה בפני עצמו אך היא שלו ולא משותפת עם חברו. לעומת זאת שניים שיושבים ויש ביניהם – לומדים ביחד וכל אחד מביא את עצמו, שומע את חבירו (ראו מאמר שמיעה ושופר) ולומד ומפרה את עצמו ואת חברו אז יש ביניהם שכינה, ואז ממילא תישמע תפילתו.
דומני שהפירוש הנפלא הזה בא להורות לנו דרך בעבודת מטה משותפת של מנהלים בארגון ולהוציא מידי כמה תהליכים נפרדים:
סוג אחד הוא אותם מנהלים שכל אחד מסתכל על ממלכתו, לא מספר עליה כלום למנהלים האחרים, לא משתף אותם("לומד תורה לבד") ומקבל את ההחלטות בהתאם. כל חלק מהארגון חושב שהוא החשוב ביותר וכל האחרים צריכים להיות כפופים אליו (עד כמה שתופתעו כל סמנכ"ל בכל ארגון שהייתי בו היה בטוח שהוא החשוב ביותר ולא משנה אם תפקידו היה ייצור, תפעול, שירות, שיווק, מכירות, מחשוב, פיתוח עסיקי או כל תואר אחר שתחשבו עליו) במצב כזה כל חלק של הארגון מחפש את האופטימיזציה שלו ולא את האופטימיזציה הארגונית ולא מקשיב ולא מבין את השיקולים והראייה הכלל ארגונית כי הוא לא לומד תורה ביחד.
סוג שני הוא אותם מנהלים שנראה לכאורה שמשתפים פעולה ביניהם – בינינו אין חיכוכים. זה לא מצב של "ביניהם" אלא מצב של חשיבה קבוצתית אחידה שבה כולם חושבים אותו הדבר.
המשנה לפי פרשנותו של רבי חיים מציעה לנו פרשנות שלישית "יש ביניהם דברי תורה" "נדברו איש אל רעהו" צריכים לעבוד וללמוד ביחד את מצב הארגון, להבין את כל ההשלכות העיסקיות והניהוליות של המהלך, לשמוע צד זה וצד אחר, לאתגר אחד את השני מתוך כבוד הדדי אך גם מתוך חתירה לאמת. כל מי שמכיר ולמד קצת בישיבה עם חברותה מכיר את התופעה שבשעת הלימוד יש טונים גבוהים, נפנופי ידיים, התלהבות ולעיתים אף התלהמות (דברים שהרב עובדיה לפעמים כותב על מתנגדיו הם פניני לשון שליליים בשפה העיברית) אך לאחר מכן כשנגמר זמן הסדר כולם חברים, שותים ומדברים ביחד ויש השתדלות (כמובן לא תמיד מוצלחת) לא להעביר את הנושא לפסים אישיים שיפגעו בחקר האמת. לא פעם ולא פעמיים מצאתי את עצמי מתקשה להסביר בעיצומו של ויכוח לוהט בין אם כמנהל ובין אם כיועץ שאני סה"כ מציג עמדה ולא באמת כועס ובוודאי שלא חושב שמישהו מנסה לשים לי רגליים וזאת מכיוון שהורגלתי בנפנופי הידיים ובלהט של בית המדרש שלעיתים חסר בעשייה העיסקית. לעיתים מזומנות בדיונים או שהדברים מוצגים בצורה קרה ויבשה או שיש להם משקע אישי עמוק. אנו צריכים ללמוד מכאן שצריך כמה שיותר לעבוד ביחד ולהתחכך ולאתגר כי זאת הדרך היחידה להצליח אבל הכל תוך שמירה על הפרדה בין האישי למקצועי ולשונו של רבי חיים מבריסק בין החפצא לגברא.


[1] חי בסוף המאה 18,תחילת ה 19, מתלמיד הגר"א, הקים את ישיבת עץ חיים הנחשבת לאם הישיבות
פורסם על ידי ב- אין תגובות:
הירשם ל- רשומות (Atom)