פרשת כי תבוא שימחה אופטימיות והכרת הטוב
22/09/11
כג אלול התשע"א
בפרשת כי תבוא יש ריכוז משמעותי של ברכות וקללות כולל מעמד הקללות והברכות למול הר גריזים והר עיבל. בהמשך הפרשה מתואר העונש של עם ישראל בגלויות השונות (שקורא נבון יוכל למצוא בהם רמזים לדברים שקרו בחורבן ראשון ובחורבן שני) ובסוף פרשת הברכות מופיע העונש הנורא מכל. לאחר שמשה מונה את כל העונשים – רעב, צמא, הפסד במלחמה, מוות בייסורים, אכזריות ללא גבולות, מכירה לעבדים ולשפחות, גלות מהארץ ועוד ועוד הפסוקים האחרונים עוסקים דווקא בפחד (דברים כח סה-סז):
"וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ וְנָתַן יְ־הֹוָ־ה לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ: וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ: בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה:"
הכוונה בלב רגז היא לב חרד (ראה רש"י במקום). התיאור שיש לפנינו הוא של אחת החוויות הקשות ביותר של הגלות – חווית הפחד שבולמת אותנו מלעשות דברים ולמעשה משאירה אותנו באי עשייה לנוכח הסכנה (כפי שלפעמים חיות נעמדות למול אורות מסנוורים). ראשית ניתן להבין מכל הפרשייה שהתורה מחשיבה את הפחד כעונש הקשה ביותר וזאת מכיוון שפחד זה משתק. הפחד גורר אי עשייה, חוסר רצון לשינוי ולמחשבות אחרות ולשימוש בקלישאות הידועות:"אם זה לא שבור אל תתקן זאת". יטען הטוען שאוליי יש בפחד המשתק סוג של ברכה הישרדותית אם אין לי את תעצומות הנפש לשנות את מצב לפחות המצב הקיים מבטיח שרידה גם אם במחיר קשה.
אני חושב שלא כך הוא גם בטבע חיה שעומדת על מקומה ולא בורחת מפני אריה רעב לא תשרוד וגם לא בארגונים. ארגונים בכל סדר גודל שהוא שעמדו מול סכנה ונשארו משותקים מחוסר עשייה בעקבות הפחד משינוי או יותר גרוע מכך הפחד מלהכיר שיש בעייה ומה השינויים הנדרשים כתוצאה מבעייה זאת רק הידרדרו מהר יותר לעברי פי פחת.
התיקון לכך הוא דווקא השימוש בשמחה בשילוב עם הכרת הטוב. בתחילת הפרשה בחלק העוסק בהבאת ביכורים לאחר תהליך הבאת הביכורים, קריאת הפרשה בבית המקדש ואכילת הביכורים אומרת התורה "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב" העיקר שחשוב הוא הבשמחה והיא המאפשרת לך לראות את הדברים באור חיובי ואמיתי וממנו ניתן לעמוד מול פני הסכנה – כל סכנה שהיא- בצורה טובה.
ביום שישי האחרון ישבתי להסתפר וכרגיל אצל ספרים דנו ודיברנו בענייני היום. והספר היה קצת מפוחד – מלחמה עם טורקיה, קרא שדוח אמריקני מנבא שחורות למדינת ישראל, הפלסטינים באו"ם מלחמה עם מצרים ועוד כהנה וכהנה. לא ניכנס לניתוח פרשני מעמיק של המצב ולמה המתיחות עם טורקיה ודיברי ראש ממשלתה אינם יותר מאשר "איסטרא בלגינא קיש קיש קריא" אלא דווקא ברצוני להסב את תשומת לב הקוראים להפרכה השיטתית שמפריך המפעל הציוני ומדינת ישראל כל תחזית שחורה ומאיימת שהייתה אי פעם כנגדו.
דמוגרפיה - החל מתחילת המאה העשרים מתפרסמות על כמה שנים תחזיות דמוגרפיות שיש להן שני מאפיינים בולטים: האחד הארץ קטנה לכמות התושבים הנוכחית או הצפויה בקרוב והשנייה שממש בקרוב הדמוגרפיה הערבית תנצח. כולנו יודעים שפעם אחר פעם התחזיות הללו התבדו בכל המישורים, אפילו תחזיות קצרות טווח לגבי האוכלוסיה היהודית הוכחו תמיד כמוטות כלפי מטה ולגבי האוכלוסיה הערבית והפלסטינית הוכחו כמוטות כלפי מטה. הערבים מצייתים לתהליך היסודי שמתקיים בכל העולם שעלייה ברמת ההשכלה מקטינה את הילודה (אגב בגלל תהליך זה כל תחזיות האימה שהיו בשנות ה 80 על לפחות 10 מיליארד אנשים בעולם בשנה הבאה לא יתממשו) ואילו היהודים לחלוטין לא מצייתים לתהליך זה לפחות לא בעשור וחצי האחרונים ואני מתייחס כאן בעיקר לנשים החילוניות שבכל שכבות האוכלוסייה יש אפילו מגמה של עלייה בילודה בעשור האחרון.
מצב מדיני – נלאיתי כבר מלספור את הפעמים שקראתי כותרת בטלוויזיה בעיתון או בספרי ההיסטוריה "מעולם לא היינו מבודדים יותר, מעולם לא היה מצבנו רע יותר" ועוד רבים. חבל שהדיפלומטים שלנו לא יכולים לדבר עם אבא אבן על תקופתו באום שתקפו אותו על הכיבוש (ואז התכוונו לחלק שכבשנו שהוא מעל גבולות החלוקה ועד קוי 48), רצוי קצת שילמדו את ספריו של הרצוג על התקופה בה שימש שגריר ושליח באו"ם והותקף כל הזמן ע"י אנשי שמאל ואינטלקטואלים באוניברסיטאות על הכיבוש וחוסר המוסר שלנו (ושוב מדובר על לפני 67). כל האגדה שמסע הדה לגיטימציה של ישראל החלל בשנים האחרונות מופרך מעיקרו. אזכיר לכולם את תחילת שנות ה 70 עת אש"ף היה בקשרים קרובים עם תנועות שמאל רבות (חלקן אלימות) וישראל נתפסה כמדינה קפיטליסטית וכמובן שרדנו עד היום.....
דעת קהל עולמית – כל הזמן מלעיטים אותנו הפרשנים באמירות שלאדם ברחוב יש גישה אוהדת כלפי הפלסטינים כי הם מסכנים. מה שקרה אתמול בנאום אובמה רק מוכיח שלפחות בארה"ב זה לא הכי נכון ויש לכך הרבה סיבות ולא רק דתיות. הסיבה העיקרית היא שלמותג ישראל יש נתפסות וערכים חיוביים רבים ובפרט בארה"ב (לאחרונה פורסמו תוצאות מחקרים מעניינים בנושא זה). ערכים שקשורים גם לנושאי התקומה וכיבוש השממה, לחדשנות ופריצה וגם לתפיסה האמריקנית הבסיסית שהיא אם אתה מצליח משמע שאתה צודק (התפיססה הקלוויניסטית).
כלכלה – המחאה יצרה תחושה כאילו אנחנו במצב גרוע וביבי אשם בצרותינו המרובות. אני לא אצטט את כל רשימת ההישגים של הכלכלה ומקומנו המצויין רק אזכיר שני נתונים: דירוג האשראי של ישראל עלה בעוד זה של ארה"ב ואיטליה ירד והשני הוא שביוון ובספרד יש כ 20% אבטלה והצעירים מובטלים בכ 42% - לי ברור באיזו מדינה אני מעדיף לחיות.
ההסתכלות בעין טובה על הדברים יחד עם הכרת הטוב ביחס למה שקרה ונכונות להתמודד עם התאגרים ללא פחד מאפיינת מנהיגים שקולים וארגונים מוצלחים. גם בעשייה שלנו מוכרות מגוון תופעות שחוללות חיובית מביאה לפריצות דרך משמעותיות.
דומני שראוי שבערב השנה החדשה נתברך בברכה האמורה בפרשה:
"וּנְתָנְךָ יְ־הֹוָ־ה לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה