יום שבת, 28 באפריל 2012

אחרי מות – אני מה יוצא לי מזה


28 באפריל  2012
ו באייר  התשע"ב
אחרי מות – אני מה יוצא לי מזה
פרשת אחרי מות פותחת במה שקרה לאחר מות שני בני אהרון (אירוע שתואר במהלך פרשת צו) וחלקה הראשון של הפרשה מוקדש לעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים.
במהלך תיאור העבודות אנו מגיעים לתיאור הגורלות שמוטלות על שני שעירים כאשר שעיר אחד מוקרב והשעיר השני נשלח לעזאל – ביד איש עיתי המדברה:
"וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה:
וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי יְ־הֹוָ־ה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
ח. וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַי־הֹוָ־ה וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל: הִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַי־הֹוָ־ה וְעָשָׂהוּ חַטָּאת:  וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי יְ־הֹוָ־ה לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה:"
מעשה זה תמוה הוא – ראשית לא נעשים בשעיר המשתלח שום עבודה מעבודת הקורבנות ושנית חלק ניכר מהכפרה של יום הכיפורים תלויה בו כפי שנאמר בגמרא במסכת יומא:
"קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח והעמידו כנגד בית שילוחו, ולנשחט כנגד בית שחיטתו... (יומא מא ב)
רבי ישמעאל אומר והלא סימן אחר היה להם, לשון של זהורית היה קשור על פתחו של היכל, וכשהגיע שעיר למדבר היה הלשון מלבין, שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. (שם סח ב)
...ומה היה עושה, חולק לשון של זהורית, חציו קושר בסלע וחציו קושר בין שני קרניו... תנו רבנן בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח האולם מבחוץ, הלבין היו שמחין, לא הלבין היו עצבין ומתביישין, התקינו שיהיו קושרין על פתח אולם מבפנים, ועדיין היו מציצין ורואין, הלבין היו שמחין, לא הלבין היו עצבין, התקינו שיהיו קושרין אותו בסלע וחציו בין קרניו. אמר רבי נחום בר פפא משום רבי אלעזר הקפר, בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח אולם מבפנים, וכיון שהגיע שעיר למדבר היה מלבין, וידעו שנעשית מצותו, שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. (שם סז א)"
האבן עזרא מתחיל לגלות טפח מסוד השעיר המשתלח אך לא ממשיך, והרמב"ן ובעקבותיו רבינו בחיי ממשיכים לפרק. ונצטט כאן את הרמב"ן:
"ומפורש מזה בפרקי רבי אליעזר הגדול (פרק מו):

לפיכך היו נותנין לו לסמאל שוחד ביום הכיפורים שלא לבטל את קורבנם, שנאמר גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל, גורלו של הקב"ה לקורבן עולה, וגורלו של עזאזל שעיר החטאת וכל עונותיהם של ישראל עליו, שנאמר ונשא השעיר עליו. 
ראה סמאל שלא נמצא בהם חטא ביום הכיפורים, אמר לפני הקב"ה: ריבון כל העולמים! יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת שבשמים. 
מה מלאכי השרת יחפי רגל, 
כך הן ישראל יחפי רגל ביום הכיפורים. 

מה מלאכי השרת אין בהם אכילה ושתייה, 
כך ישראל אין בהם אכילה ושתייה ביום הכיפורים. 

מה מלאכי השרת אין להם קפיצה, 
כך ישראל עומדין על רגליהם ביום הכיפורים. 

מה מלאכי השרת שלום מתווך ביניהם, 
כך הן ישראל שלום מתווך ביניהם ביום הכיפורים. 

מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא, 
כך הן ישראל נקיים מכל חטא ביום הכיפורים. 

והקדוש ברוך הוא שומע עדותן של ישראל מן הקטיגור שלהם ומכפר: 
על המזבח, 
ועל המקדש, 
ועל הכוהנים, 
ועל כל עם הקהל, שנאמר וכפר את מקדש הקדש וגו', 
ע"כ אגדה זו. והנה הודיענו שמו ומעשהו.

וזה סוד העניין, כי היו עובדים לאלוהים אחרים, הם המלאכים, עושים להם קורבנות והם להם לריח ניחוח כעניין שנאמר (יחזקאל טז יח יט): ושמני וקטרתי נתת לפניהם, ולחמי אשר נתתי לך סולת ושמן ודבש האכלתיך ונתתיהו לפניהם לריח ניחוח ויהי נאם ה' אלוהים. ואתה צריך להתבונן בכתוב במקרא ובמסורת.

והנה התורה אסרה לגמרי קבלת אלוהותם וכל עבודה להם, אבל ציווה הקב"ה ביום הכיפורים שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החורבן, והוא הראוי לו מפני שהוא בעליו ומאצילות כוחו יבא חורב ושממון כי הוא העילה לכוכבי החרב והדמים והמלחמות והמריבות והפצעים והמכות והפירוד והחורבן, והכלל נפש לגלגל מאדים, וחלקו מן האומות הוא עשו שהוא עם היורש החרב והמלחמות, ומן הבהמות השעירים והעזים, ובחלקו עוד השדים הנקראים מזיקין בלשון רבותינו, ובלשון הכתוב (להלן יז ז): שעירים, כי כן יקרא הוא ואומתו שעיר. ואין הכוונה בשעיר המשתלח שיהיה קורבן מאתנו אליו חלילה, אבל שתהיה כוונתנו לעשות רצון בוראנו שציונו כך.

והמשל בזה, כמי שעשה סעודה לאדון וציוה האדון את האיש העושה הסעודה תן מנה אחת לעבדי פלוני, שאין העושה הסעודה נותן כלום לעבד ההוא ולא לכבודו יעשה עמו, רק הכל נתן לאדון והאדון נותן פרס לעבדו, ושמר זה מצוותו ועשה לכבוד האדון כל אשר ציוהו, ואמנם האדון לחמלתו על בעל הסעודה רצה שיהיו כל עבדיו נהנין ממנה שיספר בשבחו ולא בגנותו.

וזה טעם הגורלות, כי אילו היה הכהן מקדיש אותם בפה לה' ולעזאזל, היה כעובד אליו ונודר לשמו, אבל היה מעמיד אותם לפני ה' פתח אהל מועד, כי שניהם מתנה לה' והוא נתן מהם לעבדו החלק אשר יבא לו מאת השם, הוא הפיל להם גורל וידו חלק להם, כעניין שנאמר (משלי טז לג): בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו וגם אחרי הגורל היה מעמידו לפני ה' לומר שהוא שלו ואין אנחנו מכוונים בשילוחו אלא לרצון לשם, כמו שאמר (פסוק י): יעמד חי לפני ה' לכפר עליו לשלח אותו וגו', ולכך לא נשחוט אותו אנחנו כלל"
אם ננסה קצת יותר טוב לפרש ולהבין את דיברי הרמב"ן נגלה בהם סוד נפלא שקשור לכל תהליכי שינוי ושיווק ולא בכדי בחרתי בכותרת "אמילי".
הרמב"ן מפרט כי השעיר המשתלח הוא סוג של ציווי מאת ה' לתת מתנה לעבדו – סמאל הממונה על הרוע – כדי שזה לא רק שלא יקטרג על עם ישראל אלא אף יהיה מליץ טוב ויושר בעדם. מעין זה ניתן לומר שבכל פעם שאתה רוצה לעשות משהו הדרך היא לקחת את הצד המתנגד ולתת לו כעין מתנה כך שיבין מה יוצא לו הוא מזה וכך יהפוך למליץ טוב על השינוי.
עצה זו נכונה קודם כל בתהליכי ניהול שינוי בארגון כאשר רוצים לגייס את אחד מהעובדים בעלי ההשפעה בארגון (שהוא בד"כ לא מנהל בכיר) בדרך לעשות זאת היא לשתף אותו במה שקורה, לתת לו תחושה שיש לו שליטה על המהלכים, לצ'פר אותו במשהו וכך לקנות את עזרתו להובלת המהלך.
אותו דבר נכון כאשר רוצים לשכנע מוביל דעת קהל לסייע לנו לשווק מוצר שלנו. גם כאשר רוצים לשכנע לקוח לקנות אחת מדרכי השכנוע היא לתת לו דבר קטן בהתחלה מה שגדיל את תיאבונו.
פורסם על ידי ב- אין תגובות:

פרשיותספר ויקרא ב

פורסם על ידי ב- אין תגובות:

יום שלישי, 24 באפריל 2012

מחירות לעצמאות – בין פסח ליום העצמאות

24/04/12
ב באייר התשע"ב
מחירות לעצמאות – בין פסח ליום העצמאות

בימים אלו אנו עומדים בין חג החירות – פסח ליום העצמאות וברצוני להציג קשר עמוק שחל בין שני מועדים אלו.
נתחיל את סקירתנו במאמר של בעל השפת אמת בדרשת חנוכה תרמ"א "ג' הרגלים המפורשים בתורה...וכנגדם יש ג' רגלים מתורה שבע"פ והם מקבלים כדמיון אור הלבנה מאור השמש...חנוכה הוא הארה מחג הסוכות, פורים הארה מחג השבועות ומפסח מקווים אנו להיות כמו שכתוב וכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".
קשר נוסף כידוע בסדר קביעת החגים במהלך השנה יש רמז בסדר א"ת ב"ש של ימי הפסח. ביום א' של פסח תמיד יחול תשעה באב, ביום ב תמיד יחול שבועות, בג ראש השנה, ד קריאת התורה (שמחת תורה בארץ ישראל), ה צום יום הכיפורים ולשביעי של פסח לא היה חבר עד שבדורנו נקבע יום העצמאות שחל תמיד שבשביעי של פסח (כמובן בתאריכו המקורי ה' באייר).
קשר מתמטי מעניין קשור לכמויות. כידוע ביציאת מצרים היו 60 ריבוא גברים, בהקמת המדינה היו 60 ריבוא יהודים כולל כולם, ובמלחמת ששת הימים היו 60 ריבוא גברים. המספר שש מייצג את השלמות של רוחות השמים – ארבעה צדדים, מעלה ומטה....
בחו"ל נהגו בשמיני של פסח להפטיר בישיעיה פרק י שמדברת ממפלת סנחריב ומהגאולה העתידה. כשהוקבע יום העצמאות הנהיגה הרבנות הראשית לומר הפטרה זו ביום העצמאות וההפטרה מתחילה" עוד היום בנוב לעמוד ינופף ידו הר בת ציון גבעת ירושלים" ומכאן סמך ורמז לנפנופי המנגל ביום העצמאות.
בימים אלו של ספירת העומר נוהגים מקצת מינהגי אבילות. וראוי לזכור שבמקורם ימים אלו היו ימים של שמחה ושל התחדשות, ימים שבין פסח לשבועות הי ימי התנובה החקלאית, שדות שופעים ותבואה נאספת. בתקופת בית שני עקב מות תלמידי רבי עקיבא בתקופת מרד בר כוכבא (וראוי להזכיר שרבים מהם היו לוחמים במרד) ובהמשך במסך הצלב הראשון (איזור 1096) עם חורבנן של קהילות שו"ם (שפירא, מגנצא וורמייזא) מינהגי אבילות אלו נקבעו. והינה בדורנו בעצם ימים אלו נקבע יום מיוחד של חג עצמאות שנקבע שבשוע ספירת העומר שמידתו תפארת. בפיקרי אבות אומר רבי יהודה הנשיא" איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם". האמירה הזו יש בה מעבר למסר הפרטי גם מסר כללי למדינה כולה שהיא צריכה להתנהג בצורה שתמצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם.
ומכיוון שאנו עוסקים בבלוג ניהול נביא שני סיפורונים על מנהיגותו של בן גוריון בתקופת המדינה שבדרך.
בסוף 46 ותחילת 47 כל היישוב היהודי היה עסוק בלחימה בבריטים ובבקשת העצמאות (תנועת המרי – השת"פ בין המחתרות וכד'). הערבים נתפסו כאויב אבל ברמת "כנופיות". ב"ג קלט שהולך להיות כאן משהו אחר ולכן ביצע לימוד יסודי של מצב הביטחון, המענה האפשרי למלחמה בצבאות ערב ועוד ומזה הוריד הנחיות לדרג "המפקדה העליונה" שרובם כלל לא הסכימו עם הכיוון של להתכונן להקמת צבא סדיר וללחימה סדירה. נושא זה חשוב מאוד כי לעיתים קרובות מדי המומחים מפסידים את השינויים הגדולים והמהותיים. אין הכוונה רק לאמירתו של הנרי פורד "אם נשאל אנשים מה הם רוצים יענו סוסים טובים יותר" אלא על רמה גבוהה יותר של חוסר הבנה. למשל לא סתם תחום המטוסים המאויישים נדחף בעיקרו רק ע"י מומחים לדבר ובסופו של יום הכלים הכי מתקדמים שיש היום עדיין נחותים למול כלים מאויישים אפילו בביצועים שלהם וזאת למרות כל יכולות הטילים וכד'. הסיבה לכך פשוטה בשום ח"א שבראשו עומד טייס לא יכולה להתפתח תפיסה שמייתרת את הצורך הטייסים....
הלקח השני נוגע לימים שלפני הכרזת המדינה. כידוע היה לחץ אמריקני לא להכריז, אנשי משרד החוץ דאז המליצו לא להכריז...בהצבעות הראשונות היה רוב בקרב אלה שלא רצו להכריז אבל ב"ג התעקש. אני מניח שבימים שבין ההחלטה להכרזה היו כמה אנשים ממשרד החוץ שאמרו "הוא לא רואה את התמונה הגדולה", הוא לא מבין כלום, אין לו ראייה מערכתית, הוא לא שוקל את כל ההשלכות  ועוד כאלו אמירות שבסופו של דבר לא רלבנטיות. לעיתים מנהיג צריך לדעת לחתוך גם בלי שלמד כל פרט ופרט כי הפרטים מסיטים ומאפילים על התמונה הנכונה של השינוי. וכאן כמובן החיבור ללפני 3000 שנה ליציאת מצרים שגם מול משה אמרו רבים: למה אתה מדבר עם פרעה הרי הוא רק מעביד אותנו קשה יותר ומשה לא ויתר כפי שב"ג לא ויתר...
פורסם על ידי ב- אין תגובות:

יום שישי, 20 באפריל 2012

על שליטה עצמית ומסכות פרשת שמיני


20 באפריל  2012
כח בניסן התשע"ב
על שליטה עצמית ומסכות פרשת שמיני
פרשת שמיני עוסקת בשלושה נושאים עיקריים: חנוכת המשכן ביום השמיני, מות שני בני אהרון ומאכלות אסורות. בשלושה עניינים אלו יש מכנה משותף אחד של מסכות שמשמשות לכיסוי על תחושות פנימיות ולהתחזקות.
"ויהי ביום השמיני" מקשים רבים מהמאמר במסכת מגילה אין ויהי אלא לשון צער ומה צער היה כאן והרי נחנך המשכן וזוהי שמחה גדול? ויש מתרצים שרומז למיתת שני בני אהרון שדבר זה גרם צער גדול. אך רבינו האורח החיים מפרש אחרת ומפרש על צערו של משה רבינו וזה לשונו:
"אולי נראה עוד כי הצער שיגיד הכתוב הוא של משה המוזכר בכתוב כי ראה גדולתו וגדולת זרעו ביד אהרן ובניו, וצא ולמד צער הקנאה מדבר טוב מה עושה ממעשה בניו של שמעון הצדיק (מנחות קט:), וישתנה מה שלפנינו שהיתה לו ולזרעו אחריו, ולצד שהפציר בשליחות פרעה חרה אפו בו ביום ההוא ועזבו מהיות כהן לעולם, וכשהגיע יום הפקידה נצטער על אשר פרח ממנו עוז תפארת כהונת עולם, והגם כי עצם מאוד בצדקות ובענוה, הלא כל לב חי מרגיש ובפרט בדבר מצוה יקרת הערך ומופלאה כזאת...."
דהיינו משה מצטער כי הכהונה שיועדה במקור לו, נלקחה וניתנה לאהרון ולבניו וזאת בגלל שסירב לשליחות. אבל מוסיף האור החיים הסר על מהות התנהגותו של משה בזמן זה:
"ביום וגו' קרא משה לאהרן וגו'. דע כי העושה דבר כזה שיתן גדולה הנודעת לו לזולתו, לו יהיה אחיו, כאשר יתחייב לעשותה, לא ישלוט בנפשו עשותה בג' שלמיות, הא' שיעשנה במהירות, והב' בצירוף בחינת ההדרגות שישנה בדבר. הג' עשיית הדבר בפרסום לפני רבים, והודיע הכתוב כי שלשתם יחד שלט משה בנפשו ועשאם. כנגד המהירות אמר ביום השמיני, פירוש בהיות הבקר טהור לב לא עכב אלא תיכף קרא לאהרן לתת לו הכהונה ולא נתעצל. ב' עשה הדבר בצירוף בחינת ההדרגות שנתן הכהונה לאהרן ולבניו יחד, הגם כי בזה יגדל העצבון בלבו שיראה גדולה מושכת לאהרן ובניו ואשר יעצב אל לבו יעשה הדבר בהדרגות, בתחלה יקרא לאהרן ואחר כך לבניו, כי לא היה הכרח בקריאת הבנים אז עם אהרן. הג' במצב כל הזקנים דכתיב ולזקני ישראל לעשות הדבר בפומבי בפני רבים ונכבדים, וזה יורה על שלימות הרצון לעשות רצונו ית', וכפה הרגשותיו:"
דהיינו משה עטה מסכה על עצמו ועשה את מעשה הכתרת אחיו לכהונה גדולה במהירות, בו זמנית לאהרון ולבניו ובפומבי ולא נתן לאף אחד להרגיש בכעסו. יכולתו ודרכו זו של משה גם עמדנו עליה בתהליך העברת המנהיגות ממנו ליהושוע.
לאחר מכן מגע החטא של שני בני אהרון שמתים בכניסתם אל הקודש. המוות מגיע כי הקריבו אש זרה אשר לא ציווה אותם. למעשה חטאם המפורש היה בניסיון לדמות אש זרה לאש הקודש.
לאחר מותם נכתב בפסוק: "ויאמר משה אל אהרון הוא אשר דיבר ה' לאמור בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידום אהרון".
ומפרש הרמב"ן "שהיה בכה בקול ואז שתק". אהרון מראה לנו מופת נוסף של שליטה עצמית לאחר מות שני בניו מכיוון שאנו נמצאים בזמן עליון יש להתגבר על הכל כמאמר השחקנים, להבדיל "ההצגה חייבת להימשך".
בהמשך הכתוב מפרט את תחילת דיני הכשרות של מאכלות אסורות. ומתאר את דיני הכשרת של בהמה, חיה, עוף, דגים ושרצים. בין היתר בדיני הבהמה לאחר מתן הסימנים ניתנים מספר בעלי חיים שי להם סימנים חלקיים ומובהר שהם טמאים, מה הסיבה לכך הרי ברור שאם נתנו שלושה סימנים ויש רק שניים בעל החיים הוא טמא? בדרך לצון ניתן לומר שידע והכיר ה' את כוח בניו לטהר את השרץ ב150 טעמים והיו דורשים רובו טהור כולו טהור אך ברצינות נעיין במאמר הכלי יקר, שמתחיל משאלה קצת שונה מדוע בבעלי חיים אלו מצויין סימן הטהרה ראשון:
"את הגמל כי מעלה גרה הוא - ...וביאור ענין זה שסימן טהרה שבכולם מוסיף טומאה על טומאתן...לחזיר שפושט טלפיו להראות כאילו כשר ותוכו מלא תוך ומרמה וזה מורה על כל מי שאין תוכו כברו כמידת הצבועים המראים עצמם כשרים והמה בלי ספק גרועים מן הרשע".
דהיינו הלימוד הוא שמי שמתחזה ומראה את הטהרה זה עצמו הופך לסימן של חטא ורשע. מי שמתחזה ומראה עצמו כצדיק כאשר אינו כזה, מי שבא ואומר "אני מציג את האמת אבל לא את כולה" גרוע יותר ממי שמשקר....
פורסם על ידי ב- אין תגובות:

יום חמישי, 12 באפריל 2012

אליהו הנביא מאיש זועם לסבא חביב – כוחו של מיתוג


12 באפריל  2012
כ בניסן התשע"ב
אליהו הנביא מאיש זועם לסבא חביב – כוחו של מיתוג
לפני מספר ימים חגגנו את ליל הסדר. בסוף הסדר מזגנו כוס חמישית לאליהו הנביא. אם נשאל כל ילד וילדה ונבקש מהם לתאם את דמותו של אליהו יתארו אותו כסבר חביב, לבוש גלימה לבנה עם מטה, ואוליי אף כאיש המביא מתנות.
דמותו זו של אליהו רחוקה כרחוק מזרח ממערב מדמותו המקורית של האיש כפי שבאה לידי ביטוי בסיפורי ספר מלכים. בסיפורים אלו אליהו הוא איש קשה שהקנאה היא לחם חוקו:
·         הוא מביא בצורת קשה על העם עקב חטאי המלך, בצורת שנמשכת שלוש שנים וגורמת לרעב גדול בארץ.
·         לאחר בהמשך אחאב מתחנו אליו הוא מבצע את מעמד הר הכרמל ובסיומו שוחט את 400 נביאי הבעל.
·         מוריד אש מהשמים והורד את שרי החמישים שבאו להורגו בפקודת המלך.
והינה כיום כולנו רואים בו סב חביב שמשוטט בין בתי ישראל בליל הסדר, שותה כוס חמישית ומהיא מתנות, כיצד קרא השינוי?
ראשית כמו בכל מיתוג טוב יש גרעין של התחלה באיש עצמו. השם אליהו מורכב משני צירופים שהם שמות האל:
אל – שהוא תחילת שם "אלוקים" המרמז למידת הדין. בה נברא העולם תחילה אךלא החזיק מעמד ולכן שותפה בו מידת הרחמים.
"יהו" שם "י-ה-ו-ה" שהוא מידת הרחמים.
הינה כי כן כבר בשמו טמון החיבור בין מידת הדין למידת רחמים ומה שקרה בחייו בתקופת המלכים יותר קשור לחלק הראשון של שמו- מידת הדין, ומה שקורה מאז ועד היום קשור לחלק השני של שמו  - מידת הרחמים. החיבור הזה מועמק דרך החיבור שבוצע בין אליהו לפינחס. פינחס כידוע גם היה קנאי שחיסל נשיא בישראל בגלל שעשה מה שעשה עם אותה אישה מדינית אך בסופו של יום נאמר עליו "הינני נותן לו את בריתי שלום", מכיוון שבמעשהו זה כיפר על עם ישראל.
השלב השני הוא זיהויו של אליהו עם הגואל האחרון או לפחות כמבשר הגאולה. זיהוי זה נשען על נבואת מלאכי אותה אנו קוראים בשבת שלפני הפסח –"שבת הגדול". בסוף הנבואה אומר הנביא" הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא--לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם". וזה כמובן הטעם הראשי לשם השבת שבת הגדול יחד עם טעמים רבים ונוספים.
זיהוי זה של אליהו עם הגאולה האחרונה כבר נותן לאליהו מקום וקרדיט להיות איש מסוג אחר – סבא חביב. מרגע שזיהוי זה הפך ליסוד מוסד במסורת היהודית החל אליהו להיות מזוהה עם כל מעגל החיים היהודי – מוצאי שבת, ברית מילה ובית חדש.
הזיהוי החזק ביותר הינו כמובן עם מוצאי שבת. בכל מוצאי שבת מזכירים את אליהו בפיוטים השונים והטעם לכך הוא שמובטח לבני ישראל שהמשיח לא יגיע לא בלילי שבתות מפני הטורח אלא במוצאי שבתות שבזכות שישמרו בני ישראל את השבת ייגאלו. יש בעניין זה שני פיוטים מפורסמים:
"המבדיל בין קודש לחול"[1]  שבו מוזכר אליהו הנביא ברמז בלבד "צדקתך כהר תבור". אך בפזמון השני "אליהו הנביא"[2] הזיהוי ברור והקישור בין קנאת פנחס, קנאת אליהו, הגאולה העתידה והשלום במהלך השבוע ברורים לגמרי.
אם רק נצטט קצת מהשיר:
קנאות פנחס
"אִישׁ אֲשֶׁר קִנֵּא לְשֵׁם הָאַל 
אִישׁ בֻּשַׂר שָׁלום עַל יַד יְקוּתַיאֵל 
אִישׁ גַּשׁ וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל."

קנאות אליהו
"אִישׁ זָעַף עַל עובְדֵי חַמָּנִים 
אִישׁ חָשׁ וְנִשְׁבַּע מִהְיות גַּשְׁמִי מְעונִים 
אִישׁ טַל וּמָטָר עָצַר שָׁלשׁ שָׁנִים."
הגאולה העתידה
"אִישׁ תִּשְׁבִּי תַּצִּילֵנוּ מִפִּי אֲרָיות 
תְּבַשְּׂרֵנוּ בְּשׂורות טובות 
תְּשַׂמְּחֵנוּ בָּנִים עַל אָבות 
בְּמוצָאֵי שַׁבָּתות.
אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי אֵלִיָּהוּ הַגִּלְעָדִי
כַּכָּתוּב: הִנֵּה אָנכִי שׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוא יום ה' הַגָּדול וְהַנּורָא: 
וְהֵשִׁיב לֵב אָבות עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבותָ"
שבוע טוב
"אַשְׁרֵי מִי שֶׁרָאָה פָּנָיו בַּחֲלום 
אַשְׁרֵי מִי שֶׁנָּתַן לו שָׁלום 
וְהֶחֱזִיר לו שָׁלום 
ה' יְבָרֵךְ אֶת עִמּו בַּשָּׁלום"
הנושא השני בוא ברית המילה. כידוע אליהו מגיע לכל ברית מילה וזאת כעונש על שהלעיז על בני ישראל שעזבו את ברית ה'. לכן יש כיסא של אליהו בברית. בלילה שלפני הברית יש שנהגו לעשות תיקון לילד "שלום זוכר, ברית יצחק) ובלק מהקהילות נקרא "תיקון אליהו". גם כאן אחד מהפיוטים לברית עוסק באליהו "אערוך מהלל ניבי"[3] בפיוט זה נמצאים כל החיבורים, בין פינחס לאליהו, הקנאות של שניהם, הניסים שנעשו להם, בין דם המילה לגאולה ובין אליהן לגאולה. נצטט רק את סיום הפיוט "
חֵן חֵן לוֹ אִישׁ לוֹ נִגְלָה

בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לָיְלָה
וּבִבְרִית דַּם הַמִּילָה

בֹּא יָבֹא רָץ כַּצְּבִי
זָכוּר לְטוֹב יָאִיר נֵרִי

יְבַשֵּׂר צִיּוֹן עִירִי
יֹאמַר לָהּ הִתְנַעֲרִי"

מֵעָפָר קוּמִי שְׁבִי

וכמובן חנוכת הבית. במזמור שיוחד לכך שנכתב ע"י הבן איש חי[4] (למרות שבמקור כתבו לצורך מוצאי שבת" יש חיבור מיוחד בין גאולת הפרט לגולת הכלל. גאולת הפרט היא בכל פזמון
"עַל בַּיִת זֶה וְיוֹשְׁבֵיהוּ
תִּהְיֶה בִּרְכַּת אֵלִיָּהוּ"
בסופו של דבר התהליך של הפיכת אליהו מאישו זועם לס חביב הושלם – המיתוג מחדש הצליח.
אם נסכם הדרך למיתוג טוב היא: גרעין של אמת, חיבור למסר חיובי,  חזרה על המסר החדש כל הזמן.




פורסם על ידי ב- אין תגובות:
הירשם ל- רשומות (Atom)