ז' אלול תשע"א
06/09/11
הגיגים על
פרשת שופטים
"טובות" לבוס
הפרשת מתחילה (דברים טז:יח):
"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר
יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק:
לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים; וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד--כִּי הַשֹּׁחַד
יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם: צֶדֶק צֶדֶק,
תִּרְדֹּף--לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ
נֹתֵן לָךְ"
הפרשת מצווה אותנו למנות ולהקים מערכת משפט ומערכת אכיפה
בכל עיר ועיר שמטרתה הינה "לעשות צדק" וזאת בניגוד לתפיסות העומדות
בבסיס המשפט האנגלי שכל שיטות המשפט המודרניות מושתתות עליו "לעשות את משפט
החוק" דומני שכאן גם טמונה התחושה הטיבעית של רבים מאיתנו שמערכת אכיפת החוק (שימו
לב לשם) בימינו אינה עושה צדק ומנותקת מהעם. התפיסה היהודית היא של עשיית צדק עד
כדי דרישה להקשבה פנימית ולקול מוסרי של השופט אף על פי ששורת הדין איתו עד שאמרו
"לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה". יש סיפור ידוע בגמרא על אחד
התנאים שהיו לו קרקעות והאריס שלו הקדים את התשלום ביום והרב סירב לדון את דינו
והעביר אותו לדיין אחר. במהלך המשפט הרב תפס את עצמו טוען טיעונים בראשו לטובת
האריס עד שאמר אותו הרב "תיפח רוחם של מקבלי שוחד, ומה אני שלא נטלתי אלא משלי
כך אני מרגיש וחושב מי שנטל שוחד על אחת כמה וכמה". שימו לב לחוויה העצומה
שחווה אותו חכם בגלל טובה קטנה שנעשתה לו הוא חש חיבה ומחוייבות לאריס ומטה בראשו
את הדין. במובנים רבים כל המנהלים צריכים לשפוט כל הזמן בין עובדיהם. כולנו מכירים
את העובדים שעושים טובות קטנות לבוס שלא במסגרת תפקידם "מלקקים לו",
עושים שליחויות אישיות, עוזרים לפתור בעיות וכיו"ב. מנהל שרוצה להיות אמיתי
וכן עם עצמו בניהול ארגונו חייב להיות רגיש להשפעות של מהלכים אלא על ההחלטות ועל
ההכרעות שלו וזאת על מנת שאלו יהיו נקיות משיקולים זרים.
צנעת המנהיג
בהמשך עוסקת הפרשה במלך ובזכויותיו וחובותיו. הכתוב אוסר
על המלך דברים מסויימים (דברים יזטז):
"רַק, לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים, וְלֹא-יָשִׁיב אֶת-הָעָם
מִצְרַיְמָה, לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס; וַיהוָה, אָמַר לָכֶם, לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב
בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה, עוֹד: וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים,
וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ; וְכֶסֶף וְזָהָב, לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד... לְבִלְתִּי
רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו..."
התורה מצווה את המלך לא להרבות לו סוסים, נשים וכסף וזהב
וזאת על מנת שלא יגבה לבבו מאחיו ויגרום לכל העם לחטוא. מה הכוונה במילים לא ירבה?
נין לתת אומדן לכך ממאמר חכמינו לגבי הנשים שלא ירבה הכוונה מקסימום 18, ולגבי כסף
וזהב הכוונה שיוכל להטיל די מיסים כדי לדאוג למינהל תקין. מכאן ניתן להבין שאין
הכוונה שהמלך יחיה בפשטות ובצניעות ככל האדם אלא שיחיה בצורה מפוארת, עם כל הדברים
הנלוים אבל לא ברמה שהיא לא סבירה ומנקרת עיניים באופן מיוחד. יש ערך לפאר כמו שיש
ערך לצנעה. המלך הוא נציג העם וככזה פארו הוא פאר העם. הדבר נכון גם לימינו לגבי רוה"מ, שרים וחכים
שסה"כ התנאים שהם מקבולים די עלובים בכל קנה מידה של השוואה הן למנהלים בדרג
בינוני-בכיר בסקטור העיסקי והן בהשווואה בינלאומית (עיין ערך סינגפור שכל כך
אוהבים להשוות אליה).
תורה ומלחמה (1)
הפרשה ממשיכה בנושאים רבים ומגיעה למלחמת המצווה ומלחמת
הרשות. במלחמת הרשות (הכוונה למלחמת כיבוש להרחבת גבולות וזאת בניגוד למלחמת מצווה
שהיא מלחמה לעזר ישאל מיד צר ומלחמה לכיבוש ארץ ישראל) מונה התורה אנשים שלא צריכים
לצאת למלחמה ואחד מהם הוא הירא ורך הלבב. רש"י על אתר מצטט את שיטת רבי יוסי שהכוונה
למי שירא מעבירות שבידו, והגמרא בסוטה מפרשת שהכוונה למי שמדבר בין תפילין של יד
לתפילין של ראש. ראשית כדאי ששים לב שאין בתורה שום פטור לתלמידי ישיבות משירות
צבאי לא ממלחמת רשות ולא ממלחמת מצווה. שנית הפטור שניתן בגין עבירות הוא על משהו שנראה אפילו
לשומרי תורה ומצוות כמוני קטנוני ולא רלבנטי!!מפרשת בעל השפת אמת מנהיג חסידות גור
במאה ה 19 במאמרו שנת תרנ"ה:
"כי תפילין של יד הן מבחינת עשייה ותפילין של ראש –
תורת ה' בפיך, וצריכין להיות מחוברים כל המעשים אל התורה" דהיינו החטא הזה
רמז על פירוד מי שמדבר בין תפילין של יד לתפילין של ראש מנתק בין עולם התורה לעולם
העשייה ולכן חטאו גדול וזו עבירה חמורה עד כדי כך שתביא למותו במלחמה. הדרך הנכונה
היא לחבר בין עולם התורה לעולם העשייה וליצור עולם אחד כפי שחידש ביתר עמקות הרב
קוק והבינו בתמימותם כל אבותינו הספרדים.
תורה ומלחמה (2)
בהמשך עוסקת התורה במלחמת המצווה ודנה בדיני מצור על עיר
ואוסרת לכרות עץ מאכל דברים כ:יט):
" כִּי-תָצוּר אֶל-עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ
לְתָפְשָׂהּ, לֹא-תַשְׁחִית אֶת-עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן--כִּי מִמֶּנּוּ
תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת: כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ
בַּמָּצוֹר"
בעקבות שירו של נתן זך כולנו רגילים כבר לומר את
המשפט" כי האדם עץ השדה" בלשון השוואה שהאדם הוא עץ השדה.אך הקריאה
הפשוטה בפסוק וכן היא שיטת רש"י גורסת ההיפך:
"הרי כי משמש בלשון דילמא שמא האדם עץ השדה להכינס
במצור מפניך...למה תשחיתנו" דהיינו לפי רשי מדובר בהנגדה מכיוון שעץ השדה
אינו נלחם בך אסור לך לכרות אותו לצורך מצור (הכוונה כמובן לעץ מאכל), כך שאת
הפסוק יש לנקד בסופו בסימן לתמיהה.
לעומת זאת לפי שיטת האבן עזרא וכן הרמב"ן
והרש"ר הירש (מנהיג יהדות גרמניה בסוף המאה ה 19) מדובר אכן בהשוואה. כי האדם
הוא כמו עץ השדה וכמו שאתה רוצה כמה שיותר בשלל מלחמה מהעיר כך תשאיר את העץ בחיים
כי הוא חלק משלל המלחמה והא מהווה חלק מקיומו של האדם. ניתן לראות שגם משיקולים
תועלתיים גרידא ניתן לנקוט גישות ותפיסות שבימינו היו מכונות "ירוקות".
העלמת עין
הפרשה מסיימת בדיני עגלה ערופה. בקצרה מדובר במת שנמצא
סתם כך באמצע הדרך ולא יודעים מה קרה לו והתורה מצווה על זקני העיר להגיע, לערוף
עגלה ולומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה". ברור לכולנו שהזקנים לא רצחו
ואכן המדרש אומר שהם מתוודים על כך שלא ראו את הזר הולך ביניהם ומבקש מזון ולא
נתנו לו. שימו לב איזה אחרויות מוסרית מוטלת כאן על פרנסי הציבור. הם חייבים לדעת
בכל רגע נתון מי נמצא בעירם, למי יש לדאוד לקורת גג, למזון ולליווי וזו אחריותם
אחרת הם צריכים להתוודות "ידינו לא שפכו את הדם הזה" זו דרישה מוסרית
נעלה שדומני שכל אחד צריך לדרוש מעצמו וממנהיגיו. אולמרט לא יכול להגיד לא ידעתי
על פרשת המימון הכפול של הטיסות, ברק לא יכול להגיד לא ידעתי על פרשת העמותות.
אנחנו כאזרחים לא יכולים להעלים עין מפגיעה בשכנינו, ממריבות בתוך הבית, מאלימות
פיזית ומילולית שקטה שמוסתרת היטב, ממשפחה שברור שהיא לא סבירה ולהגיד אני לא
אחראי. התביעה המוסרית מאיתנו כמנהלים וכמורים היא גם לא להעלים עין ממה שקורה בין
העובדים ובין התלמידים, לעצור התעללויות מילוליות כשהן עוד קטנות ולא רלבנטיות ולא
להגיד זו דרכם של ילדים שיילמדו להתמודד אלא להתמודד נגד זה אפילו שלפעמים זה
יכעיס את הפוגעים וייגרום למלחמה איתם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה