יום שבת, 22 בדצמבר 2012

מתן משוב



יח טבת התשע"ב
ויגש ומתן משוב

הפרשה מתחילה בגשת יהודה בחוזקה אל המשנה למלך ועוברת בהתגלות יוסף לאחיו ובסיפור ירידת יעקב  וביתו מצרימה. מסיפורים אלו ננסה קצת ללמוד על הדרך הנכונה לתת משוב.
לפני התגלות יוסף לאחיו נאמר[1]:
"וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו"
נאמר במדרש תנחומא "אמר רבי שמואל בר נחמני הביא יוסף עצמו באותה שעה לצרה גדולה שאלמלי הרגוהו אין בריה יכולה להצילו אם כן למה אמר הוציאו כל איש מעלי אלא אמר מוטב שאהרג ולא אלבין פניהם ברבים".
שואל רבי שמואל למה יוסף הורה להוציא את אחיו הרי לא ידע עדייו שאינם שונאים אותו ויכלו להורגו ולברוח? אלא יוסף לא רצה להשפילם ולא רצה להלבין את פניהם ולכן הורה לכולם לצאת ולקח את הסיכון. בדיוק כמו שלמדנו לגבי תמר שלא הודיעה בשער בת רבים שהאבא הוא יהודה אלא שלחה לו בצורה דיסקרטית. לאס תם זכו שני אלה להיות אבות המלוכה (דויד מזרע תמר וירבעם מזרע יסף) והמשיח (משיח בן יוסף ומשיח בן דויד) ומהם לימינו אלה. לכולם ברור שאם יש להם משהו להגיד בשיחה אישית יגידו זאת בדיסקרטיות אך לעיתים קרובות מנהלים מסתובבים במסדרונות,באולמות הייצור ובמוקד ורואים דברים שאינם מוצאים חן בעיניהם. לעיתים יש דין ודברים בינם לבין מזכירה או מנהל  והם מרגישים שהם חייבים להעיר במקום הערות קשות ולא נעימות. מלמד אותנו הכתוב שגם במקרה כזה יש לקחת  הצידה את העובד המדובר ולהעביר לו משוב בשקט ובנחת. את עניין הנחת והעדינות ניתן ללמוד מהמשך הדברים בפסוק ד:
"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה"
ומפרש רש"י:" קרא להם בלשון רכה ותחנונים".
דהיינו יש להיות רגישים, עדינים לראות ולהבהיר שזה לא בא מתוך כעס ורוע לב אלא מתוך רצון כן ואמיתי לסייע לאדם לטפס הלאה. חשוב מאוד לא להיכנס לקטנות ולכל המריבות והדברים הקטנוניים שלעיתים עולים במשוב ולסלק אותם מהדרך כפי שיוסף אומר לאחיו בפסוק ה:
" וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ־לֹהִים לִפְנֵיכֶם".
יוסף מנסה ומצליח לחסוך את הויכוח על מכירתו. במקום להתווכח מי מכר, למה מכרו, האם ראובן ויהודה נהגו כשורה כשאמרו לזרוק לבור ולא להרוג, האם העובדה שנמכר ולא סיפרו לאביו כל השנים ולמה יוף שהיה שלט כבר 9 שנים לא נגלה אליהם ובפרט לאביו בצורה מכובדת? הכל שאלות שדיון והעמקה בהם רק היה מסיט את המהלך ההיסטורי וגורם שוב לכל הרעל לעלות ולפעפע. במקום זאת יוסף אומרת להם: בחיאת עזבו היה כאן מהלך אלוקי ואנחנו רק שליחים בואו נתקדם הלאה.
ובסוף יוסף מסיים בהנחייה לפעולה פסוק ט:
"מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱ־לֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד"
זאת הנחייה חיובית שמאפשרת לפנות לעתיד ולתקן. ואכן האחים חוזרים לארץ כנען ומבשרים ליעקב. אבל יעקב לא האמין להם עד שראה את הסימן ששלח לו יוסף והוא העגלות רמז לכך שעסקו בפרשת עגלה ערופה[2]. המשמעות של פרשת עגלה ערופה זו קבלת אחריות ויוסף למעשה מודיע לאביו בקוד שלא רק הוא יוסף יודע ומבין את אחריותו אלא גם האחרים הבינו את טעותם ולקחו אחריות וכאן הגיע לקיצו המסע שהחל בשליחת יוסף לעמק דות ובאמירתו (ששימשה בדורנו לפני כשלושה עשורים כקריאת הקרב לפיתוח מסך הברזל) "את אחיי אנוכי מבקש".
נשים לב שהעגלה נערפת בצווארה וזאת משום שהצוואר הוא המחבר בין הגוף לראש שמסמל את הרוחניות. גם יוסף במפגשיו עם אחיו מאב ומאם בנימין וגם עם אביו יעקב נופל על הצוואר שלהם. לגבי בנימין יש כאן יתר עומק וזאת משום המאבק התמידי שבין יהודה ליוסף על ההנהגה שרק בגאולה ייפתר (כפי שנאמר לנו בהפטרה ביחזקאל לז טו-כח) אבל בהקמת המקדש הוא הוקם בשטחו של בנימין אבל עם רצועה שבה היה המזבח ליהודה ומשכן שילה שקדם לו היה גם הוא בשטח בנימין אבל עם רצועה שבא היה המזבח מנחלת יוסף (אפרים).



[1] בראשית מה:א
[2] ראה מאמרי הגיגים לפרשת שופטים

יום שבת, 15 בדצמבר 2012

מתן משוב



14/01/12
יח טבת התשע"ב
ויגש ומתן משוב

הפרשה מתחילה בגשת יהודה בחוזקה אל המשנה למלך ועוברת בהתגלות יוסף לאחיו ובסיפור ירידת יעקב  וביתו מצרימה. מסיפורים אלו ננסה קצת ללמוד על הדרך הנכונה לתת משוב.
לפני התגלות יוסף לאחיו נאמר[1]:
"וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו"
נאמר במדרש תנחומא "אמר רבי שמואל בר נחמני הביא יוסף עצמו באותה שעה לצרה גדולה שאלמלי הרגוהו אין בריה יכולה להצילו אם כן למה אמר הוציאו כל איש מעלי אלא אמר מוטב שאהרג ולא אלבין פניהם ברבים".
שואל רבי שמואל למה יוסף הורה להוציא את אחיו הרי לא ידע עדייו שאינם שונאים אותו ויכלו להורגו ולברוח? אלא יוסף לא רצה להשפילם ולא רצה להלבין את פניהם ולכן הורה לכולם לצאת ולקח את הסיכון. בדיוק כמו שלמדנו לגבי תמר שלא הודיעה בשער בת רבים שהאבא הוא יהודה אלא שלחה לו בצורה דיסקרטית. לאס תם זכו שני אלה להיות אבות המלוכה (דויד מזרע תמר וירבעם מזרע יסף) והמשיח (משיח בן יוסף ומשיח בן דויד) ומהם לימינו אלה. לכולם ברור שאם יש להם משהו להגיד בשיחה אישית יגידו זאת בדיסקרטיות אך לעיתים קרובות מנהלים מסתובבים במסדרונות,באולמות הייצור ובמוקד ורואים דברים שאינם מוצאים חן בעיניהם. לעיתים יש דין ודברים בינם לבין מזכירה או מנהל  והם מרגישים שהם חייבים להעיר במקום הערות קשות ולא נעימות. מלמד אותנו הכתוב שגם במקרה כזה יש לקחת  הצידה את העובד המדובר ולהעביר לו משוב בשקט ובנחת. את עניין הנחת והעדינות ניתן ללמוד מהמשך הדברים בפסוק ד:
"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה"
ומפרש רש"י:" קרא להם בלשון רכה ותחנונים".
דהיינו יש להיות רגישים, עדינים לראות ולהבהיר שזה לא בא מתוך כעס ורוע לב אלא מתוך רצון כן ואמיתי לסייע לאדם לטפס הלאה. חשוב מאוד לא להיכנס לקטנות ולכל המריבות והדברים הקטנוניים שלעיתים עולים במשוב ולסלק אותם מהדרך כפי שיוסף אומר לאחיו בפסוק ה:
" וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ־לֹהִים לִפְנֵיכֶם".
יוסף מנסה ומצליח לחסוך את הויכוח על מכירתו. במקום להתווכח מי מכר, למה מכרו, האם ראובן ויהודה נהגו כשורה כשאמרו לזרוק לבור ולא להרוג, האם העובדה שנמכר ולא סיפרו לאביו כל השנים ולמה יוף שהיה שלט כבר 9 שנים לא נגלה אליהם ובפרט לאביו בצורה מכובדת? הכל שאלות שדיון והעמקה בהם רק היה מסיט את המהלך ההיסטורי וגורם שוב לכל הרעל לעלות ולפעפע. במקום זאת יוסף אומרת להם: בחיאת עזבו היה כאן מהלך אלוקי ואנחנו רק שליחים בואו נתקדם הלאה.
ובסוף יוסף מסיים בהנחייה לפעולה פסוק ט:
"מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱ־לֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד"
זאת הנחייה חיובית שמאפשרת לפנות לעתיד ולתקן. ואכן האחים חוזרים לארץ כנען ומבשרים ליעקב. אבל יעקב לא האמין להם עד שראה את הסימן ששלח לו יוסף והוא העגלות רמז לכך שעסקו בפרשת עגלה ערופה[2]. המשמעות של פרשת עגלה ערופה זו קבלת אחריות ויוסף למעשה מודיע לאביו בקוד שלא רק הוא יוסף יודע ומבין את אחריותו אלא גם האחרים הבינו את טעותם ולקחו אחריות וכאן הגיע לקיצו המסע שהחל בשליחת יוסף לעמק דות ובאמירתו (ששימשה בדורנו לפני כשלושה עשורים כקריאת הקרב לפיתוח מסך הברזל) "את אחיי אנוכי מבקש".
נשים לב שהעגלה נערפת בצווארה וזאת משום שהצוואר הוא המחבר בין הגוף לראש שמסמל את הרוחניות. גם יוסף במפגשיו עם אחיו מאב ומאם בנימין וגם עם אביו יעקב נופל על הצוואר שלהם. לגבי בנימין יש כאן יתר עומק וזאת משום המאבק התמידי שבין יהודה ליוסף על ההנהגה שרק בגאולה ייפתר (כפי שנאמר לנו בהפטרה ביחזקאל לז טו-כח) אבל בהקמת המקדש הוא הוקם בשטחו של בנימין אבל עם רצועה שבה היה המזבח ליהודה ומשכן שילה שקדם לו היה גם הוא בשטח בנימין אבל עם רצועה שבא היה המזבח מנחלת יוסף (אפרים).



[1] בראשית מה:א
[2] ראה מאמרי הגיגים לפרשת שופטים

יום שבת, 8 בדצמבר 2012

שמונה נרות חנוכה

בשנה שעברה עסקנו בכמה תירוצים לקושיא הידועה למה מדליקים שמונה נרות הרי בפח השמן היה שמן לדלוק יום אחד והנס היה שיבעה ימים?
על השאלה הנ"ל פורסם ספר בשם ימי שמונה שנותן 505 תירוצים לשאלה זו
http://www.hebrewpublishing.com/pdf/yemy_shmona_001_320_NEW.pdf
וננתח כאן מספר תירוצים:
תירוץ נד:
"לזכר הנס של יהודית שהאכילה מאכלי חלב לאליפורני ואח"כ ערפה ראשו" וידוע שמטעם זה אף נשים חייבות במצוות חנוכה, ומעשה גבורה זה מזכיר לנו את מעשיה של יעל אשת חבר הקיני שערפה את ראשו של סיסרא שר הצבא. וראוי לזכור הטעם לזה שאחת מגזרות היוונים הייתה "כל הנישאת תיבעל להגמון תחילה" ובזה רצו לגזור ל הקדושה בעם ישראל ובימינו רק בימים האחרונים התבשרנו על נווטת דתייה שעומדת לסיים קורס טיס.
תירוץ נח:
"שהיו שני ניסים נס נסתר ניצוח רבים ביד מעטים ונס גלוי נס פח השמן והיום הראשון נקבע על הנס הנסתר נס הניצחון" ואכן ניתן להסביר את כל ניצחונות  יהודה בהתאם לטקטיקות צבאיות טובות כפי שהראינו במאמרים קודמים אך תמיד ראוי לזכור את הנס.
גם במבצע עמוד ענן ניתן להסביר ת עצירת הטילים במערכת כיפת ברזל המדהימה אך עצם פחיתוח, המהירות, המחיר הזול וכד' גובל במעשי ניסים - התעוררות מלמעלה ומלמטה.
תירוץ קז:
"על שתיכף ניגשו לחדש העבודה" דהיינו עם הניצחון לאהלכו איש לביתו ולעסקיו הפרטיים אלא קודם כל עסקו בטיהור המקדש, ושמו צורי הכלל לפני הצורך פרטי של כל אחד, בדיוק כפי שראינו בכל מערכה שאנשי המילואים המדהימים יוצאים גם מבלי שנקראו.
תירוץ שכ
"בזכות ההכנה" דהיינו שבזכות שביום התכוננו להדלקה וחיפשו את השמן עד שמצאו אותו קבעו 8 ימים ומשמעות העניין שיש ערך גם להכנה ולא רק לביצוע
תירוץ שמב
"הוסיפו יום אחד כמו משה בחנוכת המזבח" עבורנו החשמונאים הם היסטוריה, עבורם מלחמות ישראל בכניסה לארץ וחנוכת המקד ע"י שלמה והמשכן ע"י משה היו היסטוריה וכבעלי תודעה היסטורית מפותחת ניצלו כל הזדמנות להזכיר את העבר החל מהקרבות (למשל המעבר דרך המצפה שבו שמואל פגש את שאול לפני הקרב מול עמלק) וכלה בקביעת שמונה ימים רמז לשמונה הימים של חנוכת המשכן.
תירוץ תז
"לשנה הבאה הרגישו ביום הראשון את הארת הנס" דהיינו שיש הרבה דברים שבשעב שהם קורים לא שמים אליהם נס ולא מתייחסים אליהם אבל בעתיד מבינים את חשיבותם

יום שבת, 10 בנובמבר 2012

חיי שרה - פיתוח עיסקי



19/11/11
כב במרחשוון התשע"ב
פיתוח עיסקי ובני אברהם

אחד הנושאים המרתקים ביותר הינו פיתוח עיסקי ויחסי עבודה בחברות של שירותים עיסקיים (ייעוץ, רואי חשבון, עורכי דין, אדריכלים וכד'). בחברות  אלו הפיתוח העיסקי קשה מאוד ולאורך זמן מעט מאוד חברות מתקשות לשרוד ולהיות מובילות בתחומן מבחינה מקצועית ומבחינת הגודל.
במקביל נושא של ניהול משאבי אנוש בחברות אלו בעייתי מאוד. חלק ניכר מהעובדים מגיע למספר שנים קצר מראש כדי ללמוד ולהשתפשף, גם הבעלים רואים בעובדים הזוטרים משאב מתכלה וכאשר כבר יש עובדים שמפגינים יכולות ניהול ומנהיגות גבוהות מאוד ופיתוח עיסקי מתקדם נוצר לחץ כפול עליהם. המעסיק כל הזמן חושש שהעובד ינסה לגנוב אותו ולקחת לקוחות אליו כי סה"כ לעובדים כאלו יש מאפיינים דומים מבחינת יכולות מקצועיות, בינאישיות ופיתוח עיסקי כשל המעסיק ומצד שני העובד מרגיש "מרומה" הכסף שמרוויח (למרות שמדובר בדכ בשכר נאה) לא עומד בשו פרופורציה למה שהיה מרוויח אם היה מוכר לבד ולא פעם הוא מתפתה להקיפ חברה בעצמו עם כל הקשיים הנובעים מכך ועם הבעייתיות המוסרים המסויימת הכרוכה בגניבת לקוחות וסודות מקצועיים מהמעביד.
אני רוצה להציע דרך מעניינת לפיתוח עיסקי שתוכל לשבור את שתי הדילמות ולאפשר לעובד להקים עסק משלו ולמעביד להרוויח וזאת בצורה של שותפות חלקית של המעסיק בעסק חדש שהעובד יקים וזאת כלקח מדרך התמודדותו של אברהם עם שאלת הירושה. לאחר פטירת שרה בפרשתנו נושא אברהם פילגש ושמה קטורה (לפי המפרשים הוא מחזיר את הגר אם ישמעאל) ונולדים לו ממנה שישה ילדים ולאחר מכן אומר הכתוב (בראשית כד:ה-ו)"
"וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק:  וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם"
תמיד כשקראתי את הפסוק הזה חשבתי לעצמי לאן הם הלכו? לפי הכתוב הלכו למזרח וניתן לפרש למזרח הקרוב דהיינו חצי האי ערב – ארצו של ישמעאל אך ניתן לפרש שהלכו רחוק מכך למזרח הרחוק – הודו, סין, בורמה וכד'. ומה נתן להם? יש מרבותינו שפירשו מתנת ממון אך רש"י מפרש שנתן להם שמות טומאה שלא רצה להשתמש בהם. שמעתי וקראתי סיפורים רבים על ישראלים ויהודים שהלכו לחפש את עצמם במזרח וכשהגיעו למנזרים בודהיסטים והינדואיסטיים נאמר להם או שהבינו לבד שלמעשה האמת הרוחנית נמצאת אצלנו וכל מה שיש במנזרים אלו זה סה"כ מדרגות ראשונה בדרך לאמת הדתית.
תיאור זה מזכיר במידה רבה את יחסו של הרמב"ם לנצרות ולאיסלם. הרמב"ם רואה בהם התפתחות בשלב אמונת האדם מאמונת אלילים מרובים שהייתה נהוגה בעבר, דרך האמונה בשילוש של הנצרות וכלה בייחוד של האיסלם. ושמא תישאל הלו דתות המזרח הן דתות של אלילים ראוי לשים לב שבדת ההינדו אומנם יש הרבה אלילים אך כולם התגלמות של אל אחד – הברהמן ובסופו של דבר הבודהיזם התפתח מדת ההינדו.
לפי פירוש זה מה שאברהם עושה הוא פיזור סיכונים לצורך הטמעת האמונה באל אחד בכל העולם. הוא נותן את כל דתו וכוחו בזרם העיסקי העיקרי שלו יצחק (ממנו יתפלד עם ישראל ועשיו – הנצרות) אך משקיע ממון עודף בשני מקומות האחד בישמעאל שעתיד להביא לנו את האיסלם והשני בבני הפילגשים שמשולחים לקצווי הארץ – לסין והודו ועתידים להטמיע שם גירסא ראשונית של דת ייחוד - ריבוי אלילים השייכים לאל אחד. אם בעלי העסקים של ימינו ישכילו ללמוד משיטה זאת יוכלו להרוויח מאוד.
לאחרונה עשיתי חישוב קל לגבי חברת תפן. איתרתי כ 6-8 חברות ייעוץ (מתן, טרפז, RPI, חושן ועוד) שהוקמו ע"י סמנכ"לים לשעבר בתפן (מייד עם עזיבתם תוך מספר שנים קטן לאחר מכן) 10 – 40 עובדים ובעלות מחזור של 5 – 20 מש"ח (לשם השוואה המחזור של תפן בישראל הינו כ 40 מש"ח)וסביר להניח שרווחיותם גבוהה משל תפן כי אין מטה בינל ועובדים מוכשרים ויקרים שיש להחזיק כדי לקיים חברת ייעוץ עם כ 100 עובדים בארץ וכ 250 בעולם.
אם הבעלים של תפן היו חכמים אזיי כל עובד כזה כשהיה כבר ברור שבכיר מדי מכדי להישאר בתפן ולעיתים גם דרכו העיסקית, יעדיו, והתמחותו המקצועית שונים קצת, היו באים אליו בהצעה פשוטה. בו תקים חברה אנחנו נשקיע סכום מסויים וניתן לך לקחת מספר לקוחות (וניתן לעשות זאת ברמת הבעלים כך שלא על הכל חייבים לדווח) כך שאחוזי הבעלות יהיו 60-40 לטובתך או משהו כזה. דבר זה ייצר אווירה אובה של העובד, ייתן לעובד שקט נפשי בשלב ההקמה של העסק וייתן לבעלים שקט נפשי שבסוף חלק מההכנסה יילך אליו. בדוגמא הקודמת ברור שעדיף לשלוט על 40% מ 100 מש"ח ועוד 100% מ 40 מש"ח מאשר לשלוט רק על 40 מש"ח בארץ. בצורה כזאת ניתן גם לבצע ניסויים עיסקיים בקווי פעילות או בצורות פעילות שאינן בליבת העסקים של החברה כפי שהיא רואה אותם אך סביר להניח שיש להם קיום בהוווייה העיסקית כולה. אומנם יש כאן קצת עלויות עודפות אך לא רבות ובעיקר מה זה משנה העלוית האלו קיימות גם במצב הנוכחי בו מחזיקים המקימים בכל החברות והבעלים של העסק המקורי לא נהנה מפירותיהם.

תולדות יצחק והיעלמותו



26/11/11
כט במרחשוון התשע"ב
תולדות יצחק והיעלמותו

כל מי שקורא את פרשת תולדות ובייחוד את פרשיית הברכות ליעקב ולעשיו לא יכול להימלט מתחושת הסוף של חיי יצחק השורה על כל מהלך הפרשה ומחזקת לאור אמירתו של עשיו שיחכה למות אביו כדי לנקום ביעקב. למעשה יצחק נעלם לחלוטין מהתורה ורק בפרשת וישלח מוזכר כבדרך אגב דבר מיתתו וקבורתו ואף שם אין זה בהתאם לסדר הדורות, למעשה הוא מת אי שם שתי פרשות לאחר מכן באמצע פרשת מקץ 12 שנה לאחר מכירת יוסף!! (לחישוב ראה רש"י לה:כט). אין זאת תופעה ייחודית בספר שמנהיג נעלם מדפי הסיפור זמן רב לפני מיתתו. גם אברהם שזמן מיתתו היה כשיעקב ועשיו היו בני 15 מוזכרת מיתתו פרשה לפני כן בסוף חיי שרה (למעשה הנזי אותו הכין יעקב והו קנה את הבכורה נועד לסעודת האבל של יצחק על מות אבין אברהם).
גם תרח אבי אברהם מוזכרת מיתתו מייד לאחר יציאת אברהם ממנו בעוד שלמעשה בפועל מת זמן רב לאחר מכן.
התורה רוצה לרמוז לנו כאן לקח חשוב למנהיגים. לא משנה אם הגעת לשיא בגיל מבוגר יחסית כמו אברהם או בגיל צעיר יחסית כמו יצחק כשאר סיימת את תפקידך ראוי ונכון שתיטוש את שדה המערכה התקשורתי והארגוני מוקדם ככל האפשר ותן לבא בתור להנהיג את הארגון.
כולנו מכירים את היזמים שנדבקים לכיסא הניהול למרות שכבר אינם מתאימים לנהל ארגון גדול, את המנהיגים הגדולים שהביאו את הארגון להישגים ענקיים אבל לא ידעו מתי לפנות את הכיסא וגרמו לדרדור מהיר וחזק במצב הארון וכד'. רק השבוע היינו עדים לפטירתו של מנהיג עיסקי גדול – אלי הורביץ שכן ידע וזיהה את הנקודה הנכונה לעזוב את כס המנכ"ל ולתת למקוב ולאחר מכן לינאי את כס המנכלות ובשנה וחצי לפני שנפטר ולאור מחלתו אף העביר את כיסא היו"ר.
ביתר עומק יש כאן גם התייחסות מיוחדת לדרכו ולתפקידו של יצחק שצריך להיות יותר נחבא ועובד בשקט. לאחר אברהם יזם הסטרט אפ של המונותיאיזם שטייל בעולם (חרן, מצרים) ובארץ לאורכה ולרוחבה ופעולתו הייתה במרחב הציבורי הגיע זמנו של יצחק שנשאר רוב הזמן במקום אחד, לא ירד מארץ ישראל וגם בא גר בעיקר בחברון וקצת בעזה. ועבודתו הייתה לחפור את הבארות שאברהם חפר באיזור עזה אבל הפלישתים סתמום. המשמעות של עבודת החפירה היא עבודה סיזיפית, אין כאן את ההתרגשות והציפייה האם נמצא מים כי ברור שנמצא אלא מיסוד המצב החדש לאורך זמן, לאר שיצחק חפר חתם ברית עם אבימלך שהפלישתים יותר לא יסתמו אותם. עבודה סיזיפית ושחורה זאת ולאורך זמן אין בה תהילה ואין בה פרסום, היא כזאת שהיחצנים לא מדברים אודותיה ואפילו התורה לא מקדישה לה מקום נרחב אבל למעשה יצחק הוא אחד משלושת אבות האומה. אברהם היה יזם, יצחק מארגן ובונה תשתיות ויעקב שילב בין שניהם.

יום שבת, 3 בנובמבר 2012

חיי שרה - ניהול מו"מ



כא במרחשוון התשע"ב
ניהול משא ומתן ומציאת אישה ליצחק

בפרשת חיי שרה מסופר על פטירת שרה וקניית מערת המכפלה ולאחר מכן אברהם שולח את עבדו אליעזר לחפש אישה לבנו במולדתו בקרב בני משפחתו והכתוב מספר על דרכו של אליעזר, דרך הבחירה שלו ברבקה ואת תהליך המשא ומתן שניהל עם בתואל ולבן כדי לגמור את השידוכים. אחד הדברים המעניינים בפרשת הוא שאליעזר מספר וחוזר על כל הסיפור של כל מה שקרה לו החל מציווי אברהם ועד שיושב לפניהם ויתר על כן בכתוב חוזר גם הוא על הסיפור באריכות וזאת למרות שאין מילה מיותרת בתורה. אומנם ישנם מספר שינויים ונעמוד עליהם בהמשך אבל במהות יש חזרה וסיפור ארוך מאוד של כל התהליך ונשאלת השאלה למה?
לפני כן רק נזכיר מנהג יפה שקיים בקהילות ישראל לקרוא לכל חתן את פרשה זו כדי לחדד את המסר של טהרת מחנה ישראל ובקהילות ג'רבה ותוניס אף נהגו להוציא ספר תורה מיוחד ולקרוא ממנו לחתן בסוף קריאת הפרשה של אותה שבוע.
אומנם רבותינו אמרו "יפה שיחתם של עבדי אבות מתורתם של בנים" שהרי כאן יש פירוט רב ואילו בהלכות רבות שקשורות לעיקרי הדת הן רמוזות ברמזי רמזים. ואנחנו ננסה ללמוד משטיה זו עקרון יסודי במשא ומתן וכן מספר עקרונות נוספים תוך השוואה לשני משאים ומתנים שניהל אברהם מקודם – האחד עם ה' לגבי הצלת סדום והשני עם עפרון לגבי קניית המערה.
העיקרון היסודי שאליעזר מלמד אותנו במשא ומתן הוא סבלנות וחזרה על כל הסיפור מתחילתו כדיי לתת רקע מלא לכל המהלכים ולכל מה שקורה. בדור שלנו – דור המהירות נוטים לנסות לחתוך, להעמיד את הדילמה ואת המחלוקות בנקודות ואז לנסות לפתור אותם. אליעזר מציע שיטה אחרת, ראשית נשים לב שהוא לא עושה "סמולטוק" אלא ניגש לעניין וזאת לאור החשיבות שיש מבחינתו לנושא ולאור העובדה שהוא רוצה לסגור עסקה אבל במחיר שלו. לאחר מכן אליעזר עובר לפרט כל דבר ודבר וזאת בכדי לתת לצד השני תמונה מלאה של כל הרקע לבקשתו, מה ייצא לו מזה, לאברהם ומה ייצא להם. והסיפור הולך ומתארך ובתוכו שוזר אליעזר מספר כלים רבי עוצמה.
למשל בפתיחת הדברים אליעזר מתאר את אברהם: "ה' בֵּרַךְ אֶת-אֲדֹנִי מְאֹד וַיִּגְדָּל וַיִּתֶּן-לוֹ צֹאן וּבָקָר וְכֶסֶף וְזָהָב וַעֲבָדִם וּשְׁפָחֹת וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים. לו וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי בֵן לַאדֹנִי אַחֲרֵי זִקְנָתָהּ וַיִּתֶּן-לוֹ אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ" וזאת לעומת התיאור שבו פותחת הפרשה ""וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה' בֵּרַךְ אֶת-אַבְרָהָם בַּכֹּל". הסיבה לכך ידועה לכל איש שיווק מתחיל. אנחנו שונאי הפסד ושונאי סיכון (גם בכל מחקרי כהנמן וטברסקי הוכח שאנו נוטים להסתכן כשיש תוחלת לרווח ולא כשיש תוחלת להפסד גדול יותר). הפירוט שאליעזר נותן להם על גודלו של אברהם ועושרו והעובדה שהכל יעבור ליצחק מחביא בתוכו מסר סמוי "אם לא תרצו אין בעייה נלך למישהו אחר" הרי כל הבנות באיזור ישמחו מאוד להתחתן עם בן של איש עשיר כל כך. נקודה זאת עומדת בבולטות למול התנהלותו של אברהם למול עפרון החיתי בפרשת המכפלה. אברהם רוצה לקנות קרקע לקבר ונעול על המערה מכיוון ששם נקבר אדם הראשון ולכן הוא מנהל מו"מ די בשלומיאליות – מציעים לו פעמיים בחינם והוא מתעקש לשלם,נותנים לו הצעה ראשונה על מחיר מאוד גבוהה והוא לא מניד עפעף ומשלם ללא ויכוח הוא לא מראה שיש לו אלטרנטיבה אחרת. אליעזר בהמשך דבריו לאור הנחיית אברהם מודיע להם בפירוש אם לא תרצו אברהם מסכים שבנו ייקח לו אישה מהיכן שיירצה. מצד שני האברבנאל מפרש אחרת את דרכו של אברהם במשא ומתן. נשים לב שאברהם לא פונה ישר לעפרון החיתי אלא מתחיל בפנייה לכל בני חת וזאת על מנת שלא יהיה ברור שרוצה את מערת המכפלה (כנראה שעפרון לא הכיר את המסורת שאדם וחווה קבורים שם).
כחלק מהארכת הדברים ומשינוי הסגנון משנה העבד את הגדרת המשימה שהוטלה על ידי אברהם. אברהם אומר לו "אַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ. כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק" ואילו הוא אומר בסיפורו למשפחת רבקה "יַּשְׁבִּעֵנִי אֲדֹנִי לֵאמֹר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי ישֵׁב בְּאַרְצוֹ.אִם-לֹא אֶל-בֵּית-אָבִי תֵּלֵךְ וְאֶל-מִשְׁפַּחְתִּי וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי" דהיינו אומנם אם לא תרצו אין בעייה אבל תדעו שאתם הבחירה הראשונה שלנו – מעין השוטר הטוב והשוטר הרע במקום אחד.
דבר נוסף שמאוד בולט אצל אליעזר זה הצבת המטרה הברורה – לקבל תשובה של כן או שלא וברגע שיש תשובה חיובית לממש אותה ולהימנע מאפשרות של היסוסים. אליעזר מחליט מראש על מטרתו ויש בידוי מידע מוקדם וזאת בניגוד לאברהם במשא ומתן להצלת סדום ועמורה אברהם פועל ללא מידע כלל – הוא לא יודע כמה צדיקים יש, כלפעם משנה את המספר ומשנה את המטרה (50 להצלת כל 5 הערים, 40 להצלת 4 ערים ובסוף כלום להצלת רק משפחתו). יתר על כן נושא ההיסוס במימוש ההסכמות בולט מאוד. בני משפחת רבקה מנסים בבוקר למסמס טיפה את ההסכם ומבקשים "תישאר איתנו הנערה יום או יומיים" כשהוונה היא לשנה – שנתיים. אליעזר לא מוותר ופשוט אומר בוא נשאל את הנעה – מעשה שלא מקובל בחברה שיבטית פטריאכלית. הנקודה הזאת של קביעת עובדות בשטח היא מהותית גם במשא ומתן עיסקי וגם בבחירות. למשל ב 2001 אם בורג היה מתיישב מייד על כיסא היור ומתחיל להתנהג כמו היר יש סבירות גבוהה לכך שבית המשפט לא היה פוסל את הבחירות ומביא לבחירות חדשות בהם נבחר פואד. 

יום שבת, 27 באוקטובר 2012

וירא ואחריות המנהיג

פרשת וירא ואחריות המנהיג
יא חשוון תשעג

בפרשת וירא ישם שני אירועים מעניינים שקשורים לאברהם ולאבימלך מלך פלישתים.
הראשון הוא לקיחת שרה לבית אבימלך, בדומה למה שקרה עם פרעה והשני כריתת הברית לאחר סתימת הבארות.
לקיחת שרה
"א וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב, וַיֵּשֶׁב בֵּין-קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר; וַיָּגָר, בִּגְרָר.  ב וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, אֲחֹתִי הִוא; וַיִּשְׁלַח, אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר, וַיִּקַּח, אֶת-שָׂרָה.  ג וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל-אֲבִימֶלֶךְ, בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה; וַיֹּאמֶר לוֹ, הִנְּךָ מֵת עַל-הָאִשָּׁה אֲשֶׁר-לָקַחְתָּ, וְהִוא, בְּעֻלַת בָּעַל.  ד וַאֲבִימֶלֶךְ, לֹא קָרַב אֵלֶיהָ; וַיֹּאמַר--אֲדֹנָי, הֲגוֹי גַּם-צַדִּיק תַּהֲרֹג.  ה הֲלֹא הוּא אָמַר-לִי אֲחֹתִי הִוא, וְהִיא-גַם-הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא; בְּתָם-לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי, עָשִׂיתִי זֹאת.  ו וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹהִים בַּחֲלֹם, גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם-לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת, וָאֶחְשֹׂךְ גַּם-אָנֹכִי אוֹתְךָ, מֵחֲטוֹ-לִי; עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיךָ, לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ.  ז וְעַתָּה, הָשֵׁב אֵשֶׁת-הָאִישׁ כִּי-נָבִיא הוּא, וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ, וֶחְיֵה; וְאִם-אֵינְךָ מֵשִׁיב--דַּע כִּי-מוֹת תָּמוּת, אַתָּה וְכָל-אֲשֶׁר-לָךְ.  ח וַיַּשְׁכֵּם אֲבִימֶלֶךְ בַּבֹּקֶר, וַיִּקְרָא לְכָל-עֲבָדָיו, וַיְדַבֵּר אֶת-כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, בְּאָזְנֵיהֶם; וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים, מְאֹד.  ט וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם, וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה-עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה-חָטָאתִי לָךְ, כִּי-הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל-מַמְלַכְתִּי, חֲטָאָה גְדֹלָה:  מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא-יֵעָשׂוּ, עָשִׂיתָ עִמָּדִי.  י וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, אֶל-אַבְרָהָם:  מָה רָאִיתָ, כִּי עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה.  יא וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם, כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין-יִרְאַת אֱלֹהִים, בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וַהֲרָגוּנִי, עַל-דְּבַר אִשְׁתִּי.  יב וְגַם-אָמְנָה, אֲחֹתִי בַת-אָבִי הִוא--אַךְ, לֹא בַת-אִמִּי; וַתְּהִי-לִי, לְאִשָּׁה.  יג וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי, אֱלֹהִים מִבֵּית אָבִי, וָאֹמַר לָהּ, זֶה חַסְדֵּךְ אֲשֶׁר תַּעֲשִׂי עִמָּדִי:  אֶל כָּל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָבוֹא שָׁמָּה, אִמְרִי-לִי אָחִי הוּא.  יד וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר, וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת, וַיִּתֵּן, לְאַבְרָהָם; וַיָּשֶׁב לוֹ, אֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ.  טו וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ:  בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ, שֵׁב.  טז וּלְשָׂרָה אָמַר, הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ--הִנֵּה הוּא-לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם, לְכֹל אֲשֶׁר אִתָּךְ; וְאֵת כֹּל, וְנֹכָחַת.  יז וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם, אֶל-הָאֱלֹהִים; וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת-אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת-אִשְׁתּוֹ, וְאַמְהֹתָיו--וַיֵּלֵדוּ.  יח כִּי-עָצֹר עָצַר יְהוָה, בְּעַד כָּל-רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ, עַל-דְּבַר שָׂרָה, אֵשֶׁת אַבְרָהָם."
כריתת הברית:
כב וַיְהִי, בָּעֵת הַהִוא, וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר-צְבָאוֹ, אֶל-אַבְרָהָם לֵאמֹר:  אֱלֹהִים עִמְּךָ, בְּכֹל אֲשֶׁר-אַתָּה עֹשֶׂה.  כג וְעַתָּה, הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה, אִם-תִּשְׁקֹר לִי, וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי; כַּחֶסֶד אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי עִמְּךָ, תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי, וְעִם-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-גַּרְתָּה בָּהּ.  כד וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם, אָנֹכִי, אִשָּׁבֵעַ.  כה וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם, אֶת-אֲבִימֶלֶךְ, עַל-אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם, אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ.  כו וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ--לֹא יָדַעְתִּי, מִי עָשָׂה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה; וְגַם-אַתָּה לֹא-הִגַּדְתָּ לִּי, וְגַם אָנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי--בִּלְתִּי הַיּוֹם.  כז וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר, וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ; וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם, בְּרִית.  כח וַיַּצֵּב אַבְרָהָם, אֶת-שֶׁבַע כִּבְשֹׂת הַצֹּאן--לְבַדְּהֶן.  כט וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, אֶל-אַבְרָהָם:  מָה הֵנָּה, שֶׁבַע כְּבָשֹׂת הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ, לְבַדָּנָה.  ל וַיֹּאמֶר--כִּי אֶת-שֶׁבַע כְּבָשֹׂת, תִּקַּח מִיָּדִי:  בַּעֲבוּר תִּהְיֶה-לִּי לְעֵדָה, כִּי חָפַרְתִּי אֶת-הַבְּאֵר הַזֹּאת.  לא עַל-כֵּן, קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא--בְּאֵר שָׁבַע:  כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ, שְׁנֵיהֶם.  לב וַיִּכְרְתוּ בְרִית, בִּבְאֵר שָׁבַע; וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ, וּפִיכֹל שַׂר-צְבָאוֹ, וַיָּשֻׁבוּ, אֶל-אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים.  לגוַיִּטַּע אֶשֶׁל, בִּבְאֵר שָׁבַע; וַיִּקְרָא-שָׁם--בְּשֵׁם יְהוָה, אֵל עוֹלָם.  לד וַיָּגָר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, יָמִים רַבִּים."

בשני האירועים הללו ניתן לראות בבירור שאבימל מצטדק שלא ידע ולא שמע. באירוע הראשון ה' נותן לו עונש ולא מקבל את טענתו וזאת מכיוון שיש רוח המפקד. אם מישהו בא עם אישה האם צריך לקחת אותה? (ואסור לשכוח ששרה הייתה בת קרוב ל 90 באירוע הזה...).
ואילו באירוע השני אברהם מוחל לו כי הם כורתים ברית אבל בכל זאת מוכיח אותו כי שוב רוח המפקד ששורה על כולם גורמת להתנהגות הזאת.
חושבני שהלקח מכאן די ברור...

פיתוח עובדים ופרשת וירא



יז במרחשוון תשע"ב

פיתוח עובדים וניסיונות אברהם
פרשת וירא ממשיכה את הסיפורים על אברהם ומתחילה בהמשך ניסיון המילה מהפרשה הקודמת, פרשת הכנסת האורחים, הברכה על הולדת אברהם, הפיכת סדום ומסיימת בניסיון העקידה הנורא.
העקידה היא למעשה הניסיון העשירי והאחרון שהתנסה בו אברהם כשהראשון הוא ההשלכה לכבשן האש ע"י נמרוד (וזאת לפי ההגדה כשאין לכך תיעוד בפסוקים, הניסיון הראשון המתועד הוא ההליכה מביתו מאור כשדים דרך חרן לארץ ישראל).  נשאלת השאלה מה הצורך ומה החפץ בניסיונות אלו? הרי הקב"ה מכיר את אברהם ויודע בו את יכולותיו ואת מעשיו, כפי שנאמר רק בפרשתנו לפני הפיכת לוט  כשה' מחליט לגלות לאברהם מה הולך לקרות (בראשית יח:יט):
"כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְ־הֹוָ־ה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְ־הֹוָ־ה עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו".
בקליפת אגוז המטרה היא להוציא את הידיעה ואת המחשבות על התכונות המיוחדות מהכוח אל הפועל ולהביא אותם לידי ביטוי בעולם ומימוש אמיתי שלהם בעולותיו של אברהם.
כדי להבין איך זה עובד נבחן את הנהגותיו של אברהם בנושא הכנסת אורחים. ידוע שאברהם החזיק במצוות הכנסת אורחים, פתח פתחים באוהלו ונטה את אוהלו על בדרך הראשית כדי שיגיעו אורחים רבים. באותו היום היה היום השלישי למילת אברהם (בגיל 100 וגם זה ניסיון בפני עצמו) ואברהם היה סוג של חולה. באותה תקופה היו מלים באבני צור והיום השלישי למילה הוא המסוכן ביותר מכיוון שרסיסי האבן שחדרו לעטרה יכולים לגרום דלקת ששיאה מורגש ביום זה. והינה עדיין אברהם יושב ומחכה לאורחים ואז ה' מוציא חמה מנרתיקה ומגביר את חום היום – שגם ככה היה חם – רוב חייו של אברהם בארץ עברו עליו בנדודים בין ב"ש בירת הנגב לאיזור בית אל דרך חברון וירושלים על דרך 60 (כביש האבות) שנוגעת בספר מדבר יהודה. והנה למרות זאת אברהם נשאר ועדיין מחכה האם יגיע אורח. כשמגיעים האורחים (שהם למעשה מלאכים) אברהם מזמין אותם למעט פת לחם ומעט מים:
"יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ: וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ ..."
 ובפועל נותן להם הרבה אוכל שאת חלקו הוא מכין בעצמו וחלקו הוא מבקש משרה:
"וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת: וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ"
ועל זה כבר נאמר אומר מעט ועושה הרבה וזאת בניגוד לעפרון שמכר לאברהם את מערת המכפלה לקבורת שרה והציע אותה בחינם ובסוף מחר אותה בהרבה כסף.
נשים לב שעל המים לא נאמר שאברהם נתן להם הרבה אלא בהתאם למה שהבטיח להם וההסבר לכך הוא גם מלמד על מידתו של אברהם שלא להכביד יתר על המידה על אחרים. את המים היו שואבים באותה תקופה מבורות ומבארות ומי שהיה עושה זאת אלו המשרתים (הגר), אברהם לא רצה להטריח אותם יתר על המידה ולתת להם משימה לא סבירה לתנאי המצב ולכן צמצם בנושא זה. כעניין זה מסופר על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב שהתארח בקהילה מסויימת וכל הקהל ציפה לראות בהידוריו בנטילת ידיים וראו שנוטל בצמצום והסביר להם שבביתו נוטל בהידור רב כי הוא שואב ואילו כאן ששואבת המשרתת הוא חס עליה מה גם שאם הוא ייטול בהידור כל הקהל ייטול בהידור וממילא נמצאנו מתכבדים בקלונם של אחרים ומקילים מאוד ב"ואהבת לרעך כמוך".
גם מדרכו של אברהם בניסיון זה ניתן ללמוד הרבה לקחים לגבי דרך ניהול עובדים מתי להקשות ומתי להקל, איך להביא לידי ביצועים ולא לקריסה טוטלית ועוד. אבל בעיקר אנחנו רואים שדרך ההתמודדות עם הניסיון יצאה דרכו של אברהם לאוויר העולם והתבטאה במציאות החומרית והשפיעה עליו, על האורחים, על בני ביתו ולמעשה גרמה לכך שהנהגה זו נשארה חקוקה בליבו גם מחוץ לשעת הניסיון וממנו למדו בני ביתו. ההוכחה הטובה לכך היא שכשהמלאכים מגיעים לסדום לוט מארח אותם על אף האיזור ועל אף הפחד מאנשי לוט וזאת מכיוון שכך למד מאברהם, אומנם לימודו לא היה שלם והיה קצת מעוות אבל לא נרחיב בזה.
בכל אופן הוצאה הזאת מהכוח אל הפועל היא הסיבה לניסיון. ניסיון זה מלשון נס לא במשמעות דגל אלא במשמעות רוממות הניסיון מרים את האדם ומפתח אותו ומכאן הדרך הנכונה לפיתוח עובדים. כאשר מאתרים פוטנציאל וכישרון צריך להציב בפניהם ניסיון שיוציא את זה לפועל ויאפשר להם להתפתח. הניסיון צריך להיות כזה שהם יכולים לעמוד בו ולא כזה שיכשיל אותם מצד אחד או שיחליק אותה מצד שני. ובנקודה זאת ארצה להרחיב טיפה.
יש נטייה אצל מנהלים נוקשים לתת מטלות וניסיונות קשים מאוד כאלה שהסיכוי להצליח בהם הוא נמוך מאוד, בטח בשלב הנוכחי שהעובד נמצא בו, מתוך מחשבה שמה שלא הורג מחשל ואם הוא יצליח אזיי ראוי להיות הקרם דלה קרם. זה אוליי נכון אבל המחיר גבוהה מדי, לתת למ"כ משימות של מח"ט ולצפות שיצליח בהם זה בד"כ מתכון לכישלון טוטלי ולמצב שבו המ"כ יפסיק להאמין בעצמו ואפילו את ביצועי המ"כ בקושי יצליח לעשות.
קיימת גם תופעה שנייה וחמורה אף יותר כזאת שמסמנת את הכוכבים ונותנת להם משימות קלות לביצוע כאלו שלא שמות שום אתגר ושום מהות של התפתחות כך שלמ"כ מצטיין נותנים משימות שגם מ"כ בינוני יכול לעמוד בהם עם קצת מאמץ במקום לתת לו משימות של מ"מ או אף של מ"פ מתחיל (בצבא הגרמני שניצח את צרפת ב 1870 היה מקובל לתת לקצינים בתרגילים לתרגל שתי רמות מעליהם על מנת לפתח את יכולת החשיבה וההבנה הגבוהים של שד הקרב).
הדרך הנכונה היא זאת שננקטת כלפי אברהם. לתת לו ניסיונות שהם כאלו שניתן לעמוד בהם מצד אחד אך זה מצריך קושי, יש בזה עמל וההצלחה מדברת בעד עצמה.

יום שישי, 19 באוקטובר 2012

איכות כמות ופרשת לך לך



ז מרחשוון התשע"ב
04/11/11

איכות, כמות ופרשת לך לך
כאשר מבצעים השוואה בין שתי מדינות מבחינה צבאית נוהגים להסתכל על סוגיות כמותיות – כמותכ"א, כמות כלי מלחמה מסוגים שונים וכד' ולעיתים על איכות – האיכות הטכנולוגית של כלי הנשק ואיכות הלוחמים. הסתכלות דומה קיימת בחברות עיסקיות, מדדים כמותיים כגון רווח, מחזור, היקף עובדים או איכותיים כגון טכנולוגיה חדשנית או איכות עובדים במונחי השכלה וכד'. אני רוצה להדגיש פרמטר נוסף חשוב מאין כמותו של תורת ההפעלה שהיא מצבור ההתייחסויות האסטרטגיות והתפעוליות לגבי דרכי התנהלותו של הצבא ולגבי דרכי התנהלותו של עסק וזאת דרך הארת מלחמת אברהם בארבעת המלכים, תיאור מהלך הפתיחה של גרמניה מול צרפת במלחמת העולם השנייה ודרכי ההתנהלות העיסקיות של חברות שונות וגזירת משמעויות עיסקיות ושיווקיות קונקרטיות.
בפרשת לך לך מסופר על מלחמה של ארבעה מלכים בחמישה (יש המזהים את אמרפל מלך שנער עם חמורבי' ולפי המדרשים זהו נמרוד) ארבעת המלכים מנצחים וחמשת המלכים ובכללם לוט בן אחיו של אברהם נלקחים בשבי.
תוספת י חשוון תשע"ג
למה בכלל אברהם התערב במלחמה זו? כי לקחו את לוט בן אחיו בשבי. אם נדקדק בקריאת הפסוקים נראה שבתחילה לאחר הניצחון המלכים המנצחים שבו שבי ורק לאחר מכן הלכו וחיפשו את לוט ושבו אותו.
"
וַיִּקְחוּ אֶתכָּלרְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶתכָּלאָכְלָם וַיֵּלֵכוּ:
יב. וַיִּקְחוּ אֶתלוֹט וְאֶתרְכֻשׁוֹ בֶּןאֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וְהוּא ישֵׁב בִּסְדֹם:"
דהיינו אם לא היו שובים את לוט אברהם היה כלל לא היה מלחם עימם. ולמה שבו את לוט? פירוש שזהו נמרוד הנושא ברור לחלוטין לנמרוד עוד היה משקע מאברהם מפרשת ניפוץ הפסלים וכשן האש וראה בשביית לוט דרך להתנקם.
ולמעשה לא הותיר לאברהם ברירה. אם נמרוד היה קצת פחות יהיר וקצת פחות להוט להשפיל את המנוצח לא היה מפסיד בסוף (מיוסד על פירוש האברבנאל) עד כאןתוספת
 אברהם מגייס את אנשי ביתו (318 איש בראשות עבדו ולפי מדרש אגדה רק עבדו לבד) ובמסע לילי מזורז בשילוב עם תחבולות מלחמתיות ואיגוף הוא מכניע את ארבעת המלכים ומשחרר את כל השבויים. לאות תודה מציעים לו חלק בשלל והוא מסרב במשפט הידוע "אם אקח משרוך ועד חוט נעל" (על משמעות הביטוי ראה מאמר לפרשת ניצבים וילך "היררכיה, ספירלה והעברת מנהיגות"). בכל מקרה הצבא שעמד מול אברהם היה גדול יותר, איכותי יותר בנשק ובכוח אדם ולמרות זאת אברהם ניצח וזאת בזכות הארגון הנכון של כוחו. הוא הגדיר מטרה ברורה ניצחון מיידי ושחרור השבויים, הבין את מגבלות התנועה והעייפות של אלו שצעדו כל היום מאיזור ים המלח לאיזור נחל דן (כדוגמת הקושי שהיה לצלבנים בקרב בקרני חיטין בו הפסידו לצאלח א-דין את השליטה בארץ ישראל) ובמסע מהיר והחלטי ביצע את הקרב וזכה בכל הקופה.
הגרמנים בתחילת מלחמת העולם השנייה היו בנחיתות כמותית למול הצבא הצרפתי הן בהיקף כ"א, הן בכמות הטנקים והן בנחיתות איכותית. הטנקים הצרפתים היו באיכות גבוהה יותר מאלו הגרמני וברוב דיביזיות השיריון המובילות של הגרמנים היה חלק ניכר מהשיריון לא יותר מאופנועים מהירים ומכוניותעם לוחות שיריון דקים ובכל זאת הצבא הגרמני ניצח ניצחון מוחץ וזאת בשל הארגון הנכון יותר של הצבא – יצירת אגרופי שיריון מהירים למול פיזור הטנקים בדיביזיות החיר הצרפתיות ושימוש בטקטיקה של גישה עקיפה שעקפה את מכשול קו מאז'ינו בהתאם לתורתם של לידל הארט ופולר הבריטיים שאומצה ע"י ראשי השיריון הגרמני. תגידו מה לזה ולעולם העסקים דהיום?
בואו ננתח למשל את עולם הסלולר לפני כחמש שנים – המותג אוראנג' היה מחשק וחזק בהרבה מהמותג סלקום והינה לאחר שרשרת ארוכה של מהלכים שיווקיים,פרסומיים ותפעוליים חכמים מצד סלקום שלא נענו ע"י פרטנר שהייתה עסוקה בטעויות עיסקיות קשות של כניסה לא נכונה לשוק הקווי, זגזוג במדיניות של שביעות רצון לקוח למול רווחיות ונתח לקוח והיום אנו במצב הפוך לחלוטין. לחלופין ניתן להסתכל במהפך העצום שחוללה יונדאי בשוק הרכב בהתאם לסיסמה "המהפכה השקטה". יונדאי בישראל זיהתה כמה דברים: מוצרים – מגוון עצום של רכבים מתאים לפלחים ולתתי פלחים, תמחור גמיש לשוק הליסינג אך גם הצעת ערך כולל טרייד אין אטרקטיבי ומימון טוב לכל קונה. והינה תוך כשנתיים הדיחו את מזדה בכלל ומזדה 3 מטבלת המכירות. אומנם למזדה יש בעיית מוצר קלה הן בעומק היריעה (מזדה 2 למשל מתמודדת מול i10,i20 i25) והן במיושנות מסויימת של הדגמים (הרכבים האחרונים הושקו לפני שנתיים כאשר ביונדאי הושקו כמעט כל הדגמים מחדש בשנתיים האחרונות) אבל הסיבה העיקרית היא חוסר המוכנות בארגון של מזדה למהפך שיכול לקרות. החברה לא ניסתה למכור ישירות לחברות שרצו לקנות ממנה במקום ללכת לליסינג, לא הציעה הסדרי מימון מעניינים ללקוח הפרטי שחשק בה ולא עשתה מעבר לטובתנו הלקוחות ששמנו אותה במקום הראשון. היא נשארה באיזשהו מקום במצב הישן של שוק הרכב. אומנם היבואנית עצמה מובילה ומוסרת הרבה רכבים אך זה גם בזכות אדי המוניטין של העבר ורכבים חדשים מבית פורד ובראשם הפוקוס. אגב העודה שהתנו את ההסכמה בקניית קמור ע"י דלק רכב במכירת המותג הסיני תמוהה בעיניי כי כלמוביל יבואנית יונדאי שהיא היום מובילת קטגוריה מייבאת את מיצובישי, מרצדס וגם מחזיקה ברישיון יבוא סיני.

פרשת נוח

יום שבת, 18 באוגוסט 2012

למה משה לא נכנס לארץ על אחריות מנהיגותית


18  באוגוסט  2012
ל באב  התשע"ב
למה משה לא נכנס לארץ על אחריות מנהיגותית
"וָאֶתְחַנַּן אֶל יְ־הֹוָ־ה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:  אֲדֹנָי יֱ־הֹוִ־ה אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ: אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן:"
פסוקים עזי רושם אלו של משה רבינו ממש ערב הכניסה לארץ של העם כוללים את תחינתו להיכנס לארץ ולמחול לו על חטאו.  דברים אלו נארו בטו באב של השנה האחרונה בה כלו מתי מדבר עליהם נגזר עוון המרגלים ומשמשה לא מת עימם התחנן לה'. ונשאלת השאלה למה בכלל משה חשב שהתחינה שלו יכולה להועיל? ואם היא יכולה להועיל למה בכלל התאווה להיכנס לארץ – מה היה חסר לו? ובכלל למה ועל מה נענש משה? והם יש כאן בכלל עונש?
בפרשות האחרונות של ספר במדבר עסקנו וראינו במסעות המלחמה של משה לכיבוש ארצות סיחון ועוג – עבר הירדן המזרחי. ארצות אלו נכללות בגבולות ההבטחה המצומצמת ובהם ישבו שניים וחצי השבטים (שגלו ראשונים בימי אשור) ואף משה הפריש בהם ערי מקלט לרוצח בשגגה. משה חשב שמכיון שנכנס לחלק מארץ ישראל אזי "נדר שהותר מקצתו הותר כולו" ושבועתו של ה' שמשה לא ייכנס לארץ לא תהיה תקפה.
ולמה משה התאווה להיכנס לארץ? הרי זה כדי לקיים מצוות התלויות בארץ שניתן לקיימם מדין תורה רק כשכל ישראל יושבים על אדמתם מה שטרם התרחש בשלב זה. אבל יש לכך סיבה עמוקה נוספת עליה נעמוד בהמשך.
אך מה היה חטאו של משה בגינו לא נכנס? כתוב אחד מזכיר את חטא מי מריבה "יען לא האמנתם בי להקדישני"" אולם בפרשת דברים בעת תיאור חטא המרגלים מופיע פסוק נוסף: "ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי, ויאמר ה' אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה".
לא נדוש כאן במהות החטא של מי מריבה וננקוט בדעה האומרת שהחכמים השונים העמיסו על משה הרבה מעבר לנצרך אבל נשאלת השאלה מה הקשר של חטא המרגלים לנושא?
נסקור מספר פרשנויות ומכולם ננסה ללמוד את האחריות המיוחדת שיש למנהיג על מעשיו:
רס"ג מעלה שחטא המרגלים גרם לכך שנתעכבו ישראל במדבר מה שגרם למחסור במים ולחט מי מריבה. ומשה אשם בכך מכיוון שלא צווה כלל לשלוח את המרגלים אלא נאמר לו "שלח לך" לרצונך.
אברבנאל בפרשת דברים מעלה הסבר חדש. הוא מסביר כי משה אכן חטא גם בחטא המרגלים וחטאו היה בכך שהציג להם שאלות נוספות מעבר לשאלות הבסיסיות שנדרשות לצורך הריגול, הוא למעשה שאל שאלות של מהות ולא רק שאלות טקטיות, ומהם נמשך חטאם של המרגלים. אולם הוא מסביר כי חטא זה כשלעצמו לא היה מונע ממנו את הכניסה לארץ, אך לא יתכן שהוא יכנס לארץ כשהוא בעצם גרם בעקיפין לחטא של העם ומנע מהם את הכניסה לארץ. ונקרא קצת מלשונות של האברבנאל:
ניתן לפרש פירוש נוסף כי אכן נסלח למשה חטא מי מריבה ונדר שהותר מקצתו הותר כולו אך משה כמנהיג דור המדבר לא יכול להיות מצב שהוא ייכנס לארץ וכולם ימותו (ועל כך נראה בהמשך עומק נוסף). ואם נדקדק בכתב המינוי שמשה קיבל מה' בספר שמות נראה שבסופו של דבר כתב המינוי הזה כולל רק יציאה ממצרים והנהגה במדבר ולא הכנסה לארץ.
למעשה שני פרשנים אלו מפרשים את המילה "למענכם" כפירוש "בגללכם". אולם יש קו פרשני אחר המפרש את המילה "למענכם" בפירוש "בשבילכם". בדרך זאת הלכו הספורנו והאור החיים.
 הספורנו פירש, "אעברה נא - להכרית כל יושבי כנען, כדי שלא יִגלו ישראל ממנה. ואראה את הארץ הטובה - אתן עיני בה לטובה בברכתי, שתהיה טובה לישראל לעולם. ויתעבר ה' בי למענכם - מפני שהייתי מתאווה לקיים אתכם בה שלא תיגלו ממנה לעולם, והוא כבר נשא ידו להפיל זרעכם בגויים". וזאת למעשה הסיבה שמשה רצה להיכנס לארץ שאילו היה נכנס לא היה ה' שופך חמתו על בית המקדש ולא היה חורבן. אז למה משה אכן לא נכנס? הספורנו עונה שטובת העם ויותר מכך טובת העולם היא כן לצאת לגלות ארוכה שכן אילו משה היה נכנס, לא היו גולים מארץ ישראל, אך טובתם של ישראל בעתוי הנוכחי היא "להפיל זרעם בגויים". אבל יש פירוש אחר שאומנם בית המקדש לא היה חרב אבל בגלל החטא היה ה' מפיל את חמתו על העם ולא על עצים ואבנים ועם ישראל היה כלה ולכן משה לא נכנס לארץ. לפי פרשנות זאת משה מבין את משימתו ולא מביע תרעומת.
אך יש קו נוסף המאחד את תפקידו של משה כמנהיג העם וזה מתבסס על המדרש:
" א"ר חמא בר חנינא, "לכן לא תביאו את הקהל הזה", הקהל הזה אין אתם מכניסין, אבל לכל ישראל אתם מכניסין לעתיד לבא, שנא' "וענתה שמה כימי נעוריה" זה משה ואהרון."
למשה ולאהרון יש תפקיד לעתיד לבוא להכניס את הקהל לארץ באולה העתידה. ההכנסה הזאת לארץ היא לא רק של כלל העם היא גם של דור המדבר....וכפי שפירשנו למעלה אם משה היה נכנס לארץ לא הייתה גלות וממילא לא הייתה גאולה וממילא דור המדברלא היה זוכה להיכנס לארץ. כדי שדור זה יזכה להיכנס לארץ הי דרוש שמשה יישאר מת גם הוא במדבר כדי שיוכל להנהיג אותם לעתיד לבוא. ושוב משה מבין את תפקידו כמנהיג.

יום שישי, 10 באוגוסט 2012

מיתוג ארץ ישראל - לפרשת עקב

האחיכם ייצאו למלחמה ואתם תשבו פה לפרשת מטות


10  באוגוסט  2012
כב באב  התשע"ב
האחיכם ייצאו למלחמה ואתם תשבו פה לפרשת מטות
קריאתו זו של משה רבינו בפרשת מטות חזרה להדהד בחלל האוויר לאחר כ 3300 שנה עקב ציטוטו ע"י השופטים בבג"ץ חוק טל. אנו  לא נעסוק במשמעויות אלו של קריאתו המהדהדת של משה (את דעתנו בנושא הבענו במאמרים על משה כמנהיג צבאי ועל פינחס),  אלא ננסה ללמוד מפרשה זו העוסקת למעשה במשא ומתן בין משה לבין בני גד ובני ראובן לקחים בעניין של מנהיגות וניהול מו"מ ודיני חוזים.
"ב. וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר:"
ראשית מגיעים למשה בני גד ובני ראובן דהיינו הצעירים בפשטות ניתן לומר שהם קפצו בראש               לפני הזקנים אך ניתן ללמוד מכך על טקטיקה פשוטה של מדרגים במו"מ כך שלכל ויתור מהותי הנושא ונותן צריך לקבל אישור מדרג גבוה יותר מה שנותן שהות למחשבה ולניתוח יותר עמוק. בהקשר זה שמעתי סיפור על בעל חברה שרשם על הכרטיס שלו תואר זוטר משני טעמים האחד כי נראה צעיר ואף אחד לא היה מאמין שהוא בעל החברה (זה היה לפני תקופת מארק צוקרברג) והשני כי כך תמיד יכול להיתלות בגורם נוסף אליו צריך לפנות לקבלת אשור מה שנותן לו שהות ויתרון על הצד השני במו"מ.
"ו. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹהז. וְלָמָּה [תנואון] תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם יְ־הֹוָ־ה:ח. כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ:ט. וַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם יְ־הֹוָ־ה:י. וַיִּחַר אַף יְ־הֹוָ־ה בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר:יא. אִם יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב כִּי לֹא מִלְאוּ אַחֲרָי:יב. בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן כִּי מִלְאוּ אַחֲרֵי יְ־הֹוָ־ה:יג. וַיִּחַר אַף יְ־הֹוָ־ה בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי יְ־הֹוָ־ה:יד. וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף יְ־הֹוָ־ה אֶל יִשְׂרָאֵל"
לאחר מכן מגיעה תשובתו של משה המצוטטת לעיל. נשים לב שמשה שוטף אותם ויותר מכך משה ממש מספר לנו סיפור היסטורי שלם וחוזר על מעשה המרגלים. בפשטות היינו אומרים שזה בגלל שמשה כועס עליהם אך  זו למעשה טקטיקה של מו"מ. ראשית להתחיל מסוג מסויים של איבוד עשתונות ולאחר מכן  בכל שלב במו"מ לפני שמוותרים או לפני שמבקשים מהצד השני ויתור רצוי לחזור על כל מהלכי המשא ומתן עד כה. בצורה כזאת מתישים את הצד השני וגם מבהירים ומעמיקים את העניין.
"יז. וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: כד. בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂו"
ואז בני גד ובני ראובן מציעים את פתרונם. כמובן יש כאן דיוק מעניין שנם הקדימו צאנם לטפם ומשה הפך את הסדר ללמדנו שחינוך הילדים הוא אחד מאבני היסוד. אבל אנחנו נעסוק בשני דברים אחרים: האחד משה התנה תנאי כפול הוא לא הסתפק בכך שבני גד ובני ראובון חייבים לצאת ראשונים חלוצים למלחמה וכך יזכו בנחלתם מעבר הירדן אלא גם פירט מה יקרה אם לא ייצאו ראשונים כמו בתרשים זרימה כשיש מעויין עם שאלה חייבים לכתוב מה קורה אם כ ןומה קורה אם לא.
"
כ. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְ־הֹוָ־ה לַמִּלְחָמָה:
כא. וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי יְ־הֹוָ־ה עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו:
כב. וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְ־הֹוָ־ה וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵי־הֹוָ־ה וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי יְ־הֹוָ־ה:
כג. וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַי־הֹוָ־ה וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם:"
השיטה הזאת של הפירוט חשובה מאוד כדי שלא יישאר מקום לפרשנות ויהיה ברור מה קורה בכל מצב ולא יהיו לאקונות.
הנושא השני הוא השיא של האירוע. לאחר שמשה סיכם עם בני גד ובני ראובן  הוא קורא לכל המנהיגים של העם בראשות יהושוע וחוזר על הסיכום בפני כולם כדי שיהיה לדבר קול ושלא יהיה זה סיכום במחשכים שלאחר מכן מי שירצה יוכל להתעלם ממנו.
"
כח. וַיְצַו לָהֶם מֹשֶׁה אֵת אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֵת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְאֶת רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
כט. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן כָּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי יְ־הֹוָ־ה וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה:
ל. וְאִם לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:
לא. וַיַּעֲנוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לֵאמֹר אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְ־הֹוָ־ה אֶל עֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה:
לב. נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי יְ־הֹוָ־ה אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן:"