21/01/12
כה טבת התשע"ב
וארא
פרשת שמות מסתיימת במשבר אמון קשה בין בני ישראל, למשה לקב"ה עד
כדי כך שבני ישראל מטיחים דברים קשים כלפי משב ואהרון:" וַיֹּאמְרוּ
אֲלֵהֶם, יֵרֶא יְהוָה עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט: אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם
אֶת-רֵיחֵנוּ, בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו, לָתֶת-חֶרֶב בְּיָדָם,
לְהָרְגֵנוּ" ואלו בתורם מטיחים דברים לא פחות חריפים כלפי הקב"ה" " וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי, לָמָה
הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה--לָמָּה זֶּה, שְׁלַחְתָּנִי: וּמֵאָז בָּאתִי
אֶל-פַּרְעֹה, לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע, לָעָם הַזֶּה; וְהַצֵּל
לֹא-הִצַּלְתָּ, אֶת-עַמֶּךָ".
וכאן למעשה מתחיל הלקח הראשון והוא פשוט לדבר. ה' נושא נאום הגנה ברור
שמתחיל בסוף פרשת שמות אך נכנס חזק לתוך פרשת וארא. בתחילה יש פירוט של לשונות
הגאולה (והוצאתי, וגאלתי, ולקחתי, והבאתי) ומשה ואהרון בתורם מעבירים את הסר לבני
ישראל.
נקודה זאת של הדיבור היא חשובה ביותר, ובפרט במערכות יחסים בין
בכירים. סה"כ ה' בחר את משה והביא אותו לתפקידו הרם והנישא, זה היה מינוי
אישי וככזה מצופה ממנו לעשות מה שאומרים לו. אך כאשר משה פונה בבעיה ואפילו בתלונה
מייד הוא מקבל הסבר ארוך ומפורט ולא מסננים אותו, וזאת בניגוד לבכירים רבים בימינו
(ראה רק התנהלותו של אלי טביב הבעלים של הפועל ת"א כלפי יו"ר המועדון
בשבוע האחרון....). משה ואהרון מחזירים את התשובה לבני ישראל אך אלו:
" וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא
שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה"
מדוע בני ישראל לא שמעו אל משה? עונה על כך בעל המשך חכמה:"...כי
דרך קשי יום אשר יחפוצו לשמוע רק לצאת מצרתם ולא לשמוע בהבטחות עתידות ובהצלחות
נפלאות". כלומר במקרה הזה הדיבור כבר לא מספיק, כאשר עוברים לרמת השטח רוצים
כבר לראות מעשים ולא רק דיבורים רוח העם לא תתרומם אלא בהוכחה של עשייה ולא רק
בדיבור. זאת אחת הסיבות שכשמבצעים שינוי ארגוני הכי נכון לתקשר כל הזמן הצחות
ושינויים קטנים ולא לחכות לשינוי הגדול ולהצלחה הכבירה פשוט כי להמו העובדים זה לא
משנה הם חייבים לראות תחילתה של עשייה ותחילתה של תזוזה.
שלושה פסוקים לאחר תשובתם של בני ישראל מופיע פסוק תמוהה:" וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, וַיְצַוֵּם
אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם--לְהוֹצִיא
אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".
לכאורה פסוק זה אמור להיות הציווי על הפנייה האחרונה לפרעה לפני המכות
ומה עושים בו בני ישראל? יתר על כן על מה ציווה אותם ה'? ננסה להבין את הציווי דרך
דברי בעל המשך חכמה על הפסוק:
"יתכן כי גם אז במצרים היו גדולי האומה...והם היו משעבדים את בני
ישראל לעבדים....לכן ציוה ה' יתברך שבני ישראל גם פרעה יוציאו את בני ישראל
מהשעבוד...ולא ישתעבדו ישראל זה לזה...מה ציום על פרשת שילוח עבדים (רצה לומר
שישלחו עבדיהם מישראל)הדא הוא דכתיב בירמיה לד יג-יד."
בעל המשך חכמה מסביר (בעקבות מדרשי חז"ל) כי במצרים השעבוד לא
היה רק של בני ישראל לפרעה ולמצרים אלא גם של בני ישראל לבני ישראל אחרים שמונו
עליהם כשרים וכנגידים (מישהו אמר קאפו?) ולכן צריך להזהיר את אותם בני ישראל שחזון
החירות נוגע לא רק לשעבוד מצרים את בני ישראל אלא גם את השעבוד הפנימי כדי שלא
יקרה מה שקרה דורות אחר כך בתקופת המלך צדקיהו. באותה תקופה הצליח המלך לשכנע את
העם לבצע את מצוות שמיטה שחלק ממנה הוא שחרור עבדים אבל מייד לאחר מכן אלו ששיחררו
לקחו את אותם עבדים חזרה אליהם ועל זה הנביא ירמיהו צעק. ונראה שמהסר כאן הוא עמוק
יותר, שהפנייה לעם לשחרר עבדים באה כדי ללמד מוסר גדול שבכלל העבדות היא לא דבר
טוב ואומנם יש לה היתר מסויים בתורה אך דעת התורה נוחה מכך. וביתר עומק חייבים
להבין שזה מתייחס לכל אחד מאיתנו שיש לו מנהל מעליו ומנוהלים מתחתיו שאסור לו
להתייחס אליהם כעבדים אלא כבני חורין על מנת לאפשר להם לממש את יכולותיהם ומזה
לגרום לו להצליח. במאמר לפרשת בהר הסברנו את העילה הכלכלית לנושא. מסתבר שברמה
המאקרו כלכלית עבגים הם אומנם משאב זול אך בגלל זה הוא מנוצל שלא ה=ביעילות ולכן
אין השקעה בטכנולוגיה, שיפור שיטות עבודה וניהול, אופטימיזציה של מענה ללקוח ועוד
ולכן כל משק שנסמך על עבדים בסופו של דבר כשל (ראה הדרום החקלאי למול הצפון המתועש
במלחמת האזרחים האמריקנית). הסיבה הזו שרירה וקיימת גם בדורנו אומנם אין עבדים א ך
כשמחזיקים עובדים בתנאי שכר והתנהלות לא טובים מגיעים לתוצאה דומה...
בהמשך הפרשה אנו למדים מוסר גדול של הכרת הטוב. את מכות דם צפרדע
וכינים מי שבפועל מבצע אותם הוא אהרון ולא משה.וכל כך למה מכיוון שהיאור (שלקה בדם
ובצפרדעים) והחול (שלקה בכינים) הצילו את משה (היאור – משה בתיבה, החול – כשמשה היכה
את המצרי).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה