אחרי מות – אני מה יוצא לי מזה

28 באפריל  2012

ו באייר  התשע"ב

אחרי מות – אני מה יוצא לי מזה

פרשת אחרי מות פותחת במה שקרה לאחר מות שני בני אהרון (אירוע שתואר במהלך פרשת צו) וחלקה הראשון של הפרשה מוקדש לעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים.

במהלך תיאור העבודות אנו מגיעים לתיאור הגורלות שמוטלות על שני שעירים כאשר שעיר אחד מוקרב והשעיר השני נשלח לעזאל – ביד איש עיתי המדברה:

"וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה:

וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי יְ־הֹוָ־ה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:

ח. וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַי־הֹוָ־ה וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל: הִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַי־הֹוָ־ה וְעָשָׂהוּ חַטָּאת:  וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי יְ־הֹוָ־ה לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה:"

מעשה זה תמוה הוא – ראשית לא נעשים בשעיר המשתלח שום עבודה מעבודת הקורבנות ושנית חלק ניכר מהכפרה של יום הכיפורים תלויה בו כפי שנאמר בגמרא במסכת יומא:

"קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח והעמידו כנגד בית שילוחו, ולנשחט כנגד בית שחיטתו... (יומא מא ב)

רבי ישמעאל אומר והלא סימן אחר היה להם, לשון של זהורית היה קשור על פתחו של היכל, וכשהגיע שעיר למדבר היה הלשון מלבין, שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. (שם סח ב)

...ומה היה עושה, חולק לשון של זהורית, חציו קושר בסלע וחציו קושר בין שני קרניו... תנו רבנן בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח האולם מבחוץ, הלבין היו שמחין, לא הלבין היו עצבין ומתביישין, התקינו שיהיו קושרין על פתח אולם מבפנים, ועדיין היו מציצין ורואין, הלבין היו שמחין, לא הלבין היו עצבין, התקינו שיהיו קושרין אותו בסלע וחציו בין קרניו. אמר רבי נחום בר פפא משום רבי אלעזר הקפר, בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח אולם מבפנים, וכיון שהגיע שעיר למדבר היה מלבין, וידעו שנעשית מצותו, שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. (שם סז א)"

האבן עזרא מתחיל לגלות טפח מסוד השעיר המשתלח אך לא ממשיך, והרמב"ן ובעקבותיו רבינו בחיי ממשיכים לפרק. ונצטט כאן את הרמב"ן:

"ומפורש מזה בפרקי רבי אליעזר הגדול (פרק מו):

לפיכך היו נותנין לו לסמאל שוחד ביום הכיפורים שלא לבטל את קורבנם, שנאמר גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל, גורלו של הקב"ה לקורבן עולה, וגורלו של עזאזל שעיר החטאת וכל עונותיהם של ישראל עליו, שנאמר ונשא השעיר עליו. 
ראה סמאל שלא נמצא בהם חטא ביום הכיפורים, אמר לפני הקב"ה: ריבון כל העולמים! יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת שבשמים. 
מה מלאכי השרת יחפי רגל, 
כך הן ישראל יחפי רגל ביום הכיפורים. 

מה מלאכי השרת אין בהם אכילה ושתייה, 
כך ישראל אין בהם אכילה ושתייה ביום הכיפורים. 

מה מלאכי השרת אין להם קפיצה, 
כך ישראל עומדין על רגליהם ביום הכיפורים. 

מה מלאכי השרת שלום מתווך ביניהם, 
כך הן ישראל שלום מתווך ביניהם ביום הכיפורים. 

מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא, 
כך הן ישראל נקיים מכל חטא ביום הכיפורים. 

והקדוש ברוך הוא שומע עדותן של ישראל מן הקטיגור שלהם ומכפר: 
על המזבח, 
ועל המקדש, 
ועל הכוהנים, 
ועל כל עם הקהל, שנאמר וכפר את מקדש הקדש וגו', 

ע"כ אגדה זו. והנה הודיענו שמו ומעשהו.

וזה סוד העניין, כי היו עובדים לאלוהים אחרים, הם המלאכים, עושים להם קורבנות והם להם לריח ניחוח כעניין שנאמר (יחזקאל טז יח יט): ושמני וקטרתי נתת לפניהם, ולחמי אשר נתתי לך סולת ושמן ודבש האכלתיך ונתתיהו לפניהם לריח ניחוח ויהי נאם ה' אלוהים. ואתה צריך להתבונן בכתוב במקרא ובמסורת.

והנה התורה אסרה לגמרי קבלת אלוהותם וכל עבודה להם, אבל ציווה הקב"ה ביום הכיפורים שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החורבן, והוא הראוי לו מפני שהוא בעליו ומאצילות כוחו יבא חורב ושממון כי הוא העילה לכוכבי החרב והדמים והמלחמות והמריבות והפצעים והמכות והפירוד והחורבן, והכלל נפש לגלגל מאדים, וחלקו מן האומות הוא עשו שהוא עם היורש החרב והמלחמות, ומן הבהמות השעירים והעזים, ובחלקו עוד השדים הנקראים מזיקין בלשון רבותינו, ובלשון הכתוב (להלן יז ז): שעירים, כי כן יקרא הוא ואומתו שעיר. ואין הכוונה בשעיר המשתלח שיהיה קורבן מאתנו אליו חלילה, אבל שתהיה כוונתנו לעשות רצון בוראנו שציונו כך.

והמשל בזה, כמי שעשה סעודה לאדון וציוה האדון את האיש העושה הסעודה תן מנה אחת לעבדי פלוני, שאין העושה הסעודה נותן כלום לעבד ההוא ולא לכבודו יעשה עמו, רק הכל נתן לאדון והאדון נותן פרס לעבדו, ושמר זה מצוותו ועשה לכבוד האדון כל אשר ציוהו, ואמנם האדון לחמלתו על בעל הסעודה רצה שיהיו כל עבדיו נהנין ממנה שיספר בשבחו ולא בגנותו.

וזה טעם הגורלות, כי אילו היה הכהן מקדיש אותם בפה לה' ולעזאזל, היה כעובד אליו ונודר לשמו, אבל היה מעמיד אותם לפני ה' פתח אהל מועד, כי שניהם מתנה לה' והוא נתן מהם לעבדו החלק אשר יבא לו מאת השם, הוא הפיל להם גורל וידו חלק להם, כעניין שנאמר (משלי טז לג): בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו וגם אחרי הגורל היה מעמידו לפני ה' לומר שהוא שלו ואין אנחנו מכוונים בשילוחו אלא לרצון לשם, כמו שאמר (פסוק י): יעמד חי לפני ה' לכפר עליו לשלח אותו וגו', ולכך לא נשחוט אותו אנחנו כלל"

אם ננסה קצת יותר טוב לפרש ולהבין את דיברי הרמב"ן נגלה בהם סוד נפלא שקשור לכל תהליכי שינוי ושיווק ולא בכדי בחרתי בכותרת "אמילי".

הרמב"ן מפרט כי השעיר המשתלח הוא סוג של ציווי מאת ה' לתת מתנה לעבדו – סמאל הממונה על הרוע – כדי שזה לא רק שלא יקטרג על עם ישראל אלא אף יהיה מליץ טוב ויושר בעדם. מעין זה ניתן לומר שבכל פעם שאתה רוצה לעשות משהו הדרך היא לקחת את הצד המתנגד ולתת לו כעין מתנה כך שיבין מה יוצא לו הוא מזה וכך יהפוך למליץ טוב על השינוי.

עצה זו נכונה קודם כל בתהליכי ניהול שינוי בארגון כאשר רוצים לגייס את אחד מהעובדים בעלי ההשפעה בארגון (שהוא בד"כ לא מנהל בכיר) בדרך לעשות זאת היא לשתף אותו במה שקורה, לתת לו תחושה שיש לו שליטה על המהלכים, לצ'פר אותו במשהו וכך לקנות את עזרתו להובלת המהלך.

אותו דבר נכון כאשר רוצים לשכנע מוביל דעת קהל לסייע לנו לשווק מוצר שלנו. גם כאשר רוצים לשכנע לקוח לקנות אחת מדרכי השכנוע היא לתת לו דבר קטן בהתחלה מה שגדיל את תיאבונו.