04/03/2012
י אדר התשע"ב
פורים
וקידום מנהלים
אחת השאלות המעניינות ביותר לכל מי שקורא את המגיה היא למה אחשוורוש
כל כך התעצבן על המן? כאשר אסתר מספרת לאחשוורוש מה קרה ומה הגזירה הוא מופתע
מאוד, עושה עצמו כלא יודע, ומפיל הכל על המן וזאת למרות שאחשוורוש אישר להמן לעשות
הכל אך כמה ימים לפי כן. נכון יש המתייחסים לאחשוורוש כמלך שוטה אך קשה לראות ממי
שעלה למלוכה ללא ייחוס אבות ושלט שלטון עצום כמלך שוטה. ראוי לזכור שהוא עלה
למלוכה בזכות קישרי הנישואין עם ושתי שהייתה ביתו של המלך כורש ולו עצמו לא היה לא
המעמד ולא הייחוס הרלבנטיים. ניתן לומר גם שאהבתו לאסתר סחררה את חושיו אך שוב המלך
הזה כבר הוכיח בעבר שנשים לא בדיוק גורמות לו לשנות את החלטותיו.
נראה שהתשובה נעוצה במקום אחר והוא דווקא בקריאת הפסוקים כפשוטם ולך
כאן בדרכו של המלבי"ם. לפי קריאה זו המלך נתן להמן אפשרות להעביר את העם
המיוחד על דתו ולא נתן אישור להרוג את העם וזאת ללא שהמן כלל ציין באוזני המלך מה
הוא העם. כאשר המלך גילה מי העם ויותר מכך שניתן ציווי השמדה פיזי שהמלך כלל לא התכוון
לו (הרי חלק ניכר משריו היו יהודים....) חמתו בערה בו על השקר של המן. נצטט את
הקטע הרלוונטי מהמגילה וננסה להסביר:
"וַיֹּאמֶר הָמָן, לַמֶּלֶךְ
אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ--יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים, בְּכֹל
מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ; וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם, וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ
אֵינָם עֹשִׂים, וְלַמֶּלֶךְ אֵין-שֹׁוֶה, לְהַנִּיחָם. ט אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב,
יִכָּתֵב לְאַבְּדָם; וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר-כֶּסֶף, אֶשְׁקוֹל עַל-יְדֵי
עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, לְהָבִיא, אֶל-גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ. י וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ
אֶת-טַבַּעְתּוֹ, מֵעַל יָדוֹ; וַיִּתְּנָהּ, לְהָמָן בֶּן-הַמְּדָתָא
הָאֲגָגִי--צֹרֵר הַיְּהוּדִים. יא וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן,
הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ; וְהָעָם, לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ. יב וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי
הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ, וַיִּכָּתֵב
כְּכָל-אֲשֶׁר-צִוָּה הָמָן אֶל אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי-הַמֶּלֶךְ וְאֶל-הַפַּחוֹת
אֲשֶׁר עַל-מְדִינָה וּמְדִינָה וְאֶל-שָׂרֵי עַם וָעָם, מְדִינָה וּמְדִינָה
כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ: בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ
נִכְתָּב, וְנֶחְתָּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ. יג וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים בְּיַד
הָרָצִים, אֶל-כָּל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ--לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד
אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד,
בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר; וּשְׁלָלָם,
לָבוֹז. יד פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב,
לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל-מְדִינָה וּמְדִינָה, גָּלוּי, לְכָל-הָעַמִּים--לִהְיוֹת
עֲתִדִים, לַיּוֹם הַזֶּה. טו הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים,
בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ, וְהַדָּת נִתְּנָה, בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה; וְהַמֶּלֶךְ
וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת, וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה"
נשים לב ראשית שהמן מדבר על "ישנו עם אחד" ללא ציון העם.
הערנו כבר שהיהודים היו בכירים בשרשרת ההיררכיה הפרסית – לא רק עזרא ונחמיה, גם
דניאל, מרדכי ועוד רבים אחרים (כפי שהיו בכירים כמעט בכל ממלכה בה לאהתנכלו להם).
עם ללא פנים וללא זהות קל יותר להיטפל אליו. לאחר מכן אחשוורוש מציין "ודתיהם
שונות... ואת דתי המלך אינם עושים" שוב הוא מדבר על האמונה ועל הדרך הדתית
ולא על ההיבט הגשמי. ואז כשהוא אומר למלך "ייכתב לאבדם" המלך מבין ייכתב
לאבד דתם. בהמשך לגבי פרשת כתיבת האיגרות נשים לב שיש ציון למעשה של שתי איגרות.
ניתן לפרש שהאיגרת הראשונה הייתה על הציווי של ההשמדה אבל היא הייתה חתומה (פקודות
סודיות) והאיגרת השנייה הנחתה לפתוח את הראשונה ולעשות ככתוב בה רק באיזור יג
באדר. דבר זה מסביר למה המן הזדרז לשלוח את הרצים מייד למרות שהיה עוד 11 חודש עד
מימוש הגזירה (הזכרנו כבר שהאיגרות נשלחו ביג בניסן).
דבר זה משתמע גם מדיברי אסתר לאחשוורוש במשתה השני:
"וַתַּעַן אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה,
וַתֹּאמַר--אִם-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הַמֶּלֶךְ, וְאִם-עַל-הַמֶּלֶךְ
טוֹב: תִּנָּתֶן-לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי, וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי. ד כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי
וְעַמִּי, לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד; וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת
נִמְכַּרְנוּ, הֶחֱרַשְׁתִּי--כִּי אֵין הַצָּר שֹׁוֶה, בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ"
אסתר מדגישה את האובדן הפיזי וא מגדילה ואומרת – אם היינו נמכרים
לעבדים ולשפחות הייתי שותקת, וזאת למה? כי העם רכוש המלך ואםהמלך רוצה להעביד אותם
זו זכותו ואסור שאוצרו יינזק. אבל אם כל העם יומת – ייגרם נזק עצום לממלכה (ראו
מצבה של ספרד לאחר גירוש היהודים).
למעשה לפנינו דוגמא מצויינת למנהל בכיר שמגדל תחתיו משנה שלוקח לעצמו
סמכויות ועושה מה שהוא רוצה ללא בקרה מספקת ותך ערפול רצון המנהל. כיצד זה קרה?
דומני שהתשובה בהקשר של המגילה נתונה באחד מהתי הפיוט "מי
כמוך"[1]
"
|
לַקְּרוֹבִים אֵלָיו הַיּוֹשְׁבִים עֲלֵי כָן
|
|
שָׁאַל וַיִּעָצֵהוּ מְמוּכָן
|
|
הוּא הָמָן לְפֻרְעָנוּת מוּכָן
|
|
לִבּוֹ יִקְבָּץ אָוֶן לוֹ
|
"
מדובר כאן על השאלה מה לעשות עם ושתי לאחר שסירבה לבוא לפני המלך
וממוכן היה זה שהמליץ להרוג אותה. ולפי השיר הוא המן לפורענות מוכן. אז נכון המלך
קיבל את עצתו כשהיה אפוף אדי יין, אבל לאחר מכן כשהתפכח וראה מה קרה ומי נתן לו את
העצה להרוג בתמלכים הרי ברור שזה נחש ובכל זאת
"אחר הדברים האלה גידל המלך".
שורש הפורענות מתחיל בכך שלמרות שמזהים המנהלים רבים תכונות אופי
בעייתיות מקדמים אותם"כי הם מספקים את הסחורה" ולא נזהרים בזה מספיק וכך
מגיעים לפרשות כמו אנרון, חפציבה, גולדמן סאקס ואחרות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה