ויקרא וגאוות המנהל

ז' אדר ב התשע"א

13/03/11

פרשת ויקרא וגאוות המנהיג והמנהל

לכאורה מה יותר רחוק מספר ויקרא על פרטי הפרטים בנושא הקורבנות ומעולם הניהול?! האדם המודרני, והאמת לא רק הוא[1], לא מתחבר להקרבת קורבנות, שחיטה, הזאת הדם ויתר המלאכות הקשות, המלוכלכות והלא נעימות שכלולות בנושא זה.

יחד עם זאת אם עולים מעט גבוה יותר וחודרים לעומק הדברים יש בהם מסרים חשובים. פרשתנו, הפותחת את ציווי הקורבנות לאחר הקמת המשכן כוללת בתוכה קורבנות רבים ובכלל זה 3 קורבנות שמביאים מנהיגים שטעו בהוראה ובהנהגה: סנהדרין, כהן גדול ונשיא.

לגבי הנשיא אומרת התורה[2]:

"אֲשֶׁר נָשִׂיא, יֶחֱטָא; וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל-מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא-תֵעָשֶׂינָה, בִּשְׁגָגָה— וְאָשֵׁם"

על פסוק זה מפרש רבינו בחיי[3]:

"...או אפשר לומר שהוא לשון ודאי, ולזה לא נכת באם נשיא יחטא כמו שאמר אם הכהן המשיח יחטא, ואמר אם כן ואם כל עדת ישראל ישגו, כי הכהן הגדול נזהר מן החטא שעיני כל ישראל תלויות עליו..., וכן הסנהדרין גם כן נזהרים הם מן החטא לפי שרוח הקודש נוספת עליהם, לפיכך הזכיר בחטאם לשון ספק, אבל בנשיא הזכיר החטא בלשון ודאי כי הנשיא ליבו גס מאוד בו, ומידת הגאוה שהיא סיבת החטא מצויה עימו לגודל ממשלתו, ולזה הזהירה התורה את המלך...לבלתי רום לבבו מאחיו, ומפאת זה כתוב והנשיאים הביאו את אבני השוהם...לפי שהאבנים היו על לב אהרון לזיכרון....והנשיאים ליבם גס בהם...".

ובתרגום ללשון ימינו שואל רבינו בחיי למה לגבי הנשיא נוקטת התורה לשון ודאי (אשר – בזמן שיקרה ובטוח שיקרה) ולעומת זאת לגבי הכהן הגדול והסנהדרין נוקטת לשון ספק (אם – ייתכן וכן וייתכן ולא). והתשובה לזה היא כי הנשיא הוא המושל ולכן מידת הגאווה מפותחת בו מאוד ומידה זאת היא סיבת החטא. הנשיא כיום יכול להיות כל מנהיג ומנהל החל ממנהל מחלקה בארגון, דרך סמנכ"לים ומנכ"לים וכלה בראש ממשלה ונשיא (שלצערנו כמה מהם יושבים היום על ספסל הנאשמים כנראה בדיוק בגלל זה). הגאווה שיש לאנשים אלו שהגיעו למקומם המשמעותי מסמאת את עיניהם וגורמת להם לעיתים קרובות לקבל החלטות לא נכונות.

אני כמובן מעדיף לעסוק בהחלטות במישור הניהולי וכולנו מכירים מנהיגים שעקב החלטות לא שקולות שלהם שנבעו מגאווה ומאהבת העצמי הארגון שלהם קרס. כיצד ניתן להילחם בתופעה זו הן כארגון והן אני המנהל כפרט? כבר רבינו בחיי נותן לנו רמזים רבים (תנסו לפענח..) אך ניתן להרחיבם ולהתאימם לניהול ולארגונים הגדולים הקיימים כיום. את ההמלצות אחלק להמלצות לדירקטוריון ולהמלצות למנהל עצמו.

המלצות לדירקטוריון ולציבור

שקיפות, שקיפות, שקיפות – ידועה האמירה אור השמש מחטא את הכל. ככל שתהיה יותר שקיפות אמיתית בעשייה ובקבלת ההחלטות הן שקיפות פנים ארגונית והן שקיפות חיצונית כך המימד של הגאווה יירד. שימו לב שהדגשתי שקיפות אמיתית כפי שראינו בפרשה הקודמת שמסכמת את בניית המשכן ובה משה רבינו נותן דיווח מלא ומדוייק לכל ישראל על כמה השתמש בכל חומר ולמה שימש.ולא שקיפות שמטרתה לעשות "וי" או שקיפות שמטרתה להעצים,לפאר ולרומם (כפי שאירע בנושא שכר הבכירים).

שכר הבכירים – כן כן גם זה חלק מחטא הגאווה. כאשר מנכ"ל משתכר פי כמה מאות עד פי כמה אלפים מהעובדים שלו נוצרת בהכרח תחושת אני ואפסי עוד. במדינתנו תחושה זאת עוד מתחדדת ומתעצמת כאשר כל מנכ"ל של חברה בינונית מרוויח הרבה יותר מראש הממשלה. כבר התורה עמדה על כך כשציוותה על המלך[4] "וכסף וזהב לא רבה לו מאד".  לא ניכנס כאן לרגולציה בנושא או להמלצות ספציפיות לדירקטוריון. אני חושב שפשוט המשך "טחינה" של הנושא הזה בכל פורום ובכל הזדמנות בסוף יעשו את העבודה.

שירוש תופעת NIH – תופעת ה NIH (לא הומצא כאן) היא סוג של גאווה שמחלחלת לעומק  הארגון וגורמת השפעות רבות בעשייה הארגונית בכל רבדיה ולא רק בעשייה של המנכ"ל. נזקיה רבים מספור והדוגמאות גם כו. בחרתי להביא דוגמא אחת דווקא מעולם פיתוח כלי הנשק[5]. במלחמת העולם השנייה היה מחסור בפלדה  ובודדאי בפלדה אל מגנטית שהייתה דרושה למיגון גשרי הפיקוד של ספינות. במחלקת פיתוח כלי נשק שונים של האדמירליות הבריטית פיתחו פתרון שהוא למעשה אחד החומרים המרוכבים הראשונים שאף נוסה ע"י מחלקת התותחנות וקיבל תמיכה חזקה מהם. אבל מחלקת בניית הספינות התנגדה בכל תוקף תוך הוצאת מזכרים וטענות מטענות שונות, בסוף השריון הוטמע בספינות, התברר שיש לו אף יתרוןעל לוחות הפלדה כי לא גורם נתזים, ממציאו זכה לאחר המלחמה בפרס כספי גבוהה ותחום זה של חומרים מרוכבים מככב היום בכל פיתוח שריון מודרני של ספינות, רק"ם וכלי רכב.

המלצות למנהל עצמו

יועצים/מנהלים כפופים חזקים – אם אתה באמת רוצה להצליח ורוצה לא ליפול בגלל גאווה מסמאת עיניים פשוט תשים לצידך או מתחתיך אנשים שבנוסף להיותם מוכשרים הם גם בעלי ראש גדול ויכולת עמידה על דעתם. עדיף לך לעצור סוסים דוהרים מלדרבן סוסים מתים ועייפים. נכון , לפעמים זה מתיש להתווכח ובטח בנושאים ניהוליים שאין אמת אחת בהם אבל החלופה של חשיבה אחידה  שמוכתבת מלמעלה רעהאף יותר. צריך כמובן להיות עם בלמים ואיזונים שבסופו של דבר ההחלטות שהחלטת יבוצעו גם על ידי מנהלים שלא אהבו אותם אבל מנהלים רציניים יודעים לעשות את האבחנה בין זמן הדיון עד לקבלת ההחלטה לבין זמן הביצוע שלאחריה. למצער אם ברצונך במנהלים כנועים לפחות קח לך יועצים בעלי שיעור קומה ועמוד שידרה.

זיכרון אישי – תמיד תנסה לזכור מאין באת ולאן אתה הולך לא רק במשמעות המקורית של המשפט דהיינו באנו מטיפת זרע סרוחה ונלך למקום העפר אלא במשמעות הפשוטה והמיידית של פעם הייתה עובד ועכשיו אתה מנהל תזכור איך זה. ידוע המשל המפורסם על הרועה שהפך לשר אוצר מצויין והשרים קינאו בו על שהעשיר את הממלכה והעשיר את עצמו והחלו מלעיזים עליו בפני המלך. ביותר דיבר שר המשפטים ואמר שלשר האוצר יש חדר אחד בביתו שאף אחד לא נכנס אליו. בסוף הדברים חדרו ללב המלך שהתעקש שיפתחו לו חדר זה. והנה עם פתיחת החדר התגלה
מאחורי הדלת חדר קטן ריק מכל דבר, מלבד- מקל, חליל רועים ותרמיל ישן ובלוי במרכז החדר.
ואז אמר שר האוצר 'עד לפני זמן לא רב היי'תי רועה צאן פשוט שעובד בשביל אוכל לו ולילדיו. הייתי מפשוטי העם לא היו לי מותרות ולא כל מה שרציתי היה ברשותי. ואז אדוני המלך מינית אותי להיות שר האוצר- תפקיד חשוב וגדול המעורר- איך לא? גאווה רבה.אני רוצה לזכור אדוני המלך, מה הייתי שגאוותי לא תעלה עליי. לכן, בכל יום אני נכנס לכאן למשך חצי שעה. לובש עליי את התרמיל, מחזיק את המקל ומחלל בחליל ונזכר באותם ימים ומהיכן באתי".

ואם בסוף תגידו טוב בסדר אבל מנהל חייב להיות גאוות ובלי גאווה לא יצליח אענה בשתי תשובות:

האחת מי מנהיג גדול לנו ממשה רבינו שהיום יום פטירתו וכידוע היה העניו מכל אדם?

והשנייה מתוך ספרי הניהול דווקא שמדגישים[6] את המנהיגות מרמה 5 ככזו שמאפיינת את המנהיגים העיסיים הגדולים:"משכילים לתעל את צורכי האגו שלהם מעצמם ומפנים אותם לעבר המשימה הגדולה של בניית חברה מצויינת....למעשה הם שאפתנים להפליא- אבל השאפתנות שלהם מופנית בראש ובראשונה כלפי הארגון ולא כלפי עצמם."

---

[1] כבר מההסברים שנותן הרמב"ם לנושא הקורבנות שמטרתם להרחיר את העם מקורבנות האדם שהיו באותה תקופה ניתן להביו שדעתו לא הייתה נוחה מכך כלל ועיקר. גם כל אלו שיצאו נגד דעתו מעירים שנובע ממנה ביטול הקורבנות בעתיד גם אם הוא לא אמר זאת במפורש.

[2] ויקרא ד.כב

[3] רבינו בחיי בן אשר מסרגוסה שבספרד 1255-1340, בעל ספר כד הקמח, זה אינו רבינו בחיי אבן פקודה בעל חובת הלבבות אף הוא מסרגוסה 1050-1120

[4] דברים יז.יז

[5] עזריאל לורבר מדע טכנולוגיה ושדה הקרב הוצאת קרוננברג ספרות מקצועית 1997 עמ' 154-156.

[6] ג'ים קולינס, גלגל התנופה מטוב למצויין, יצא בעיברית בהוצאת פקר, עמוד 39-67